המעצר של יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד בחשד לשחיתות חמורה הטיל צל כבד על גדול ארגוני העובדים השכירים בארץ, המאגד 500 אלף חברות וחברים. הצל, מטריד ככל שיהיה, לא גורע מהנחיצות והחשיבות של קיום איגוד מקצועי חזק ועצמאי שתפקידו לשמור על זכויות היסוד של העובדים ולמנוע אבטלה והעסקה נצלנית ולא הוגנת. "הזכות של העובדים להתארגנות מקצועית", אומר עמית בן-צור, ראש "פורום ארלוזורוב" למחקרי מדיניות כלכלית-חברתית, "היא מרכיב קריטי בכל משטר דמוקרטי. אין דמוקרטיה אמיתית בלי איגודים מקצועיים חופשיים המעניקים קול משמעותי ויכולת התערבות מעשית לציבור העובדים השכירים ומשמשים משקל נגד לאינטרסים של המעסיקים ושל הפוליטיקאים".
דיקטטורות רבות מתחילות את דרכן מביטול זכות העובדים להתארגנות מקצועית עצמאית בגלל החשש מהיסוד הדמוקרטי שלהן. החשש מובן: את תהליך נפילתו של הקומוניזם הסובייטי הרודני התחילו ב-1980 העובדים במספנות בפולין מהקמת איגוד מקצועי חופשי בשם "סולידריות", שנשא את דגל המרי נגד דיכוי ושלילת חירות.
1 צפייה בגלריה
(לא משנה מה תעלה החקירה, אסור שקולה של ההסתדרות יידום. ארנון בר־דוד | צילום: קובי קואנקס)
בן-צור מזהיר כי ישנם בארץ לא מעט גורמים פוליטיים שינסו לנצל את פרשת בר-דוד להחלשת ההסתדרות ולפגיעה בהישגי העבודה המאורגנת. זו סכנה מוחשית מפניה חרדים גם ראשי ארגוני המעסיקים ובכירים במשרדי האוצר והכלכלה. ההסתדרות, הם מדגישים, ממלאת תפקיד לאומי חיוני מאין כמותו בעיצוב ויישום מדיניות כלכלית מוסכמת, ממלכתית, המחלצת את המשק ממשברים.
בן צור: "אין לתאר את הדמוקרטיה הישראלית בלי הסתדרות עובדים כללית ואין לתאר את חוסן המשק הישראלי בלעדיה. היא ידעה משברים בעבר וידעה להתגבר עליהם".
עלייתה ונפילתה
ההסתדרות, מזכיר בן-צור, הוקמה לפני 105 שנים לא רק ולא בעיקר כאיגוד מקצועי, אלא כ"מדינה בדרך שהניחה את התשתית למשק ישראלי לאומי עצמאי". תשתית אדירה: עד כמה שהדברים נראים כיום פנטסטיים לקוראינו היותר צעירים, הסתדרות העובדים הכללית שלטה עד אמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת בענפי משק מובילים. היא שלטה בתאגיד התעשייתי הענק כור, שלטה בתאגיד הביטוח המוביל הסנה, בבנק הפועלים, בתנובה, בסולל בונה ובשיכון עובדים, שלטה בקואופרטיבים מונופוליסטיים לתחבורה ציבורית, דן ואגד, במערך הארצי של הצרכניות הקמעוניות, בקופת חולים כללית שסיפקה שירותי בריאות למיליוני ישראלים בתנאי שיהיו חברי הסתדרות, בתדיראן – אם תעשיות ההייטק והתקשורת – ואפילו הרחיקה לכת לכדי שליטה בקרן השקעות בורסאית, גלובאלית אמפל. היא גם הייתה בעלת קרנות פנסיה הסתדרותיות שהתנפחו לכדי מפלצות פיננסיות חולות במחלה ממארת.
כיום אין זכר לממלכה הכלכלית ההסתדרותית הזו.
מאוחר יותר, כשהתבסס בישראל משטר כלכלי לא-סוציאליסטי, במיוחד אחרי עליית הליכוד לשלטון, החל והואץ בהדרגה התהליך הבלתי-נמנע של דעיכת כוחה הכלכלי של ההסתדרות הכללית. ראשיה לא הבינו את פסק דינה של ההיסטוריה והמשיכו לאחוז בציפורניים בנכסי הייצור הגדולים עד שאחיזתם נחשפה במלוא עליבותה. החברות, התאגידים והקרנות נוהלו לא נכון על-ידי מנהלים שמונו לתפקידים מטעמים פוליטיים, צברו הפסדי ענק גלויים וסמויים (כשבני גאון מונה למנכ"ל כור השוקעת הוא חשף בה חור פיננסי של 1.5 מיליארד דולר, סכום בלתי-נתפס במציאות של 1988) והיו לסמלים של השחתת מידות מפא"ית. בתום צעדים כואבים ורוויי יצרים הם נמכרו למשקיעים פרטיים, חוסלו כליל או חולצו מפשיטות רגל על ידי המדינה.
עד סוף המאה ה-20 ההסתדרות ירדה מ(כמעט) כל נכסיה המשקיים וחדלה להיות המעסיק השני בגודלו במדינה, אחרי המדינה עצמה. חוק ביטוח הבריאות הממלכתי ניתק את הקשר בין חברות בהסתדרות לבין זכאות לשירותי קופת חולים כללית והרפורמה הפנסיונית – מעבר לפנסיה צוברת – אילצה את הקרנות הענפיות והתאגידיות לבקש הצלה מהמדינה, כלומר ממשרד האוצר. שני מהלכים היסטוריים אלו לבדם, שננקטו על ידי ממשלות בראשות מפלגת העבודה, הקטינו את מספר העובדים המשלמים דמי חבר להסתדרות הכללית במאות אלפים. כוחה נחלש עוד יותר עם התפוצה המאסיבית של העסקה לפי חוזים אישיים, בלי התארגנות ובלי ועדי עובדים.
לשם השוואה: מחזור העסקים של ההסתדרות בתקופת שליטתה בשליש מהמשק היה מגיע במחירים של היום ל-40 עד 45 מיליארד שקל. במציאות הגיע סך כל הכנסותיה ב-2023 (לפי דוחות כספיים מבוקרים) ל-820 מיליון שקל בלבד.
לפי נתונים שריכז עמוס נצר מפורום ארלוזורוב, ב-1980 היו 84% מכלל העובדים השכירים בישראל חברים באיגודים מקצועיים (רובם בהסתדרות הכללית ואיגודים הקשורים אליה), שיא בקרב המדינות המערביות המפותחות. עד 2017 ירד שיעור החברות בארגוני העובדים ל-25% בלבד. "זו הייתה הירידה החדה במערב בעבודה המאורגנת", אומר בן-צור, "אך יש בצידה גם בשורה. בעשור שחלף התהפכה המגמה ושיעור העובדים המאוגדים באיגודים המקצועיים עלה ל-30% ומספרם גדל ביותר מ-100,000. זו תפנית חריגה במדינות ה-OECD".
בן-צור וחוקרים אחרים של התעסוקה בארץ מייחסים את המשיכה המחודשת של העבודה המאורגנת – בלי להגזים בעוצמתה – לפניית ההסתדרות, המשוחררת מהמעמד הבעייתי של מעסיק ענק, לקידום התארגנות מקצועית בענפים ומגזרים בהם כמעט ולא הייתה נוכחת. מעובדי הייטק ועד עובדי ניקיון, מעובדי חברות אבטחה ועד עובדי חברות ביטוח.
בן צור: "מהמחקרים שלנו מתברר חד-משמעית שהפיכת מקום עבודה למאורגן ובחירת ועד עובדים בו מחוללת שיפור מהותי בתנאי העבודה, בשכר ובביטחון תעסוקתי. מהשיפור נהנים גם עובדים שאינם חברי הסתדרות. ההסכמים הקיבוציים מכסים גם אותם. בתמורה הם מחויבים לשלם להסתדרות דמי טיפול, הנמוכים מדמי חברות".
שותפה לדרך
היותה ארגון של כחצי מיליון חברים (לפי פרסומים מעודכנים של ה-OECD) מעניקה להסתדרות העובדים הכללית מעמד של שותפה שאין בלתה בגיבוש מדיניות כלכלית-חברתית לאומית. יושבי הראש שלה, מעמיר פרץ הרועם ועד עופר עיני, אבי ניסנקורן וארנון בר-דוד המנמיכים קול והמתרחקים מעימותים לוהטים, הגיעו להסכמים רבים וחשובים עם שרי האוצר המתחלפים. הסכם פרץ-נתניהו (כשר האוצר), לדוגמה, סלל את הדרך להפרטת נמלי ישראל, והסכם מלפני שנה בין בר-דוד לשר האוצר בצלאל סמוטריץ' איפשר את העברת תקציב המלחמה של 2025, לאחר שבוטלו אחדות מהגזרות על השכירים.
"כשהמשק הישראלי ניצב מול פני משבר", אומר בן-צור – שמכון המחקר שלו ממומן על ידי ההסתדרות אך מובטח לו חופש מחקרי ופרסומי מלא – "ההסתדרות מתגייסת למשימת ההצלה. כך היה בימי המיתון הקשה של האינתיפאדה השנייה, בשנים של המשבר הפיננסי הגלובלי, בשנתיים של מגפת הקורונה וגם במלחמת חרבות ברזל. הודות לנכונותה של העבודה המאורגנת לשאת בנטל ולהיכנס מתחת לאלונקה, הצליחה הכלכלה הישראלית לעבור את הסכנות הקשות שארבו לפתחה עם נזקים מעטים יחסית והייתה למושא התפעלות בינלאומי".
אלא מה? את התהילה גרפו וניכסו לעצמם שרי האוצר וראשי הממשלות, בשעה שהתרומה של העבודה השכירה המאורגנת הוצנעה והורחקה מהכותרות. בשל כך, אבל גם בגלל ההיסוס המתמשך של ראשי ההסתדרות להצטרף למאבקים מתוקשרים ברחוב ובדעת הקהל, היסוס משונה שבלט במחאה החברתית של 2011 ובשנתיים האחרונות במאבקים ציבוריים נגד יוקר המחייה, יוקר הדיור ותמיכות תקציביות לחרדים משתמטים – התחזק הדימוי של ההסתדרות כגוף מסורבל, מפוחד ומיושן, המשרת בעיקר את הוועדים הגדולים במגזר הממשלתי.
נדחקו לפינה וכמעט נשכחו ההישגים של ההסתדרות בהעלאת שכר מינימום, בארגון עובדי קבלן, בהגנה מפני פיטורי עובדים שרירותיים, בהבטחת תעסוקה הוגנת ובסיכול חלק נכבד מהקיצוצים בקצבאות הסוציאליות. ויש עוד: ההסתדרות מתגייסת בימים אלה למאבק נגד סגירת גלי צה"ל.
"אין כל ספק", אומרים בצער לא מוסתר בכירים בבניין ההסתדרות המאסיבי בצפון ת"א, "פרשת השחיתות המיוחסת ליו"ר הנוכחי שלה תאיץ שחיקה זו ותוסיף לה ממד אישי דווקא כאשר ישראל כה זקוקה להסתדרות עובדים חזקה וסמכותית".
עמדה דומה נשמעת במסדרונות משרד האוצר. הדרג המקצועי של המשרד, וגם השר סמוטריץ' עצמו, זקוקים לשותף עוצמתי היכול לגבותם ולסייע להם במחלוקת על תקציב הביטחון. אסור, הם אומרים, שקולה של ההסתדרות יידום עכשיו.
