צעירה יהודייה ורגישה בהולנד של שנות ה-40 כותבת יומן. הכיבוש הנאצי בעיצומו, המשטר המתועב נוטל ממנה חירויות, היא ובני משפחתה חושבים איך לשרוד, ואז היומן נקטע באחת. לא מדובר ביומנה של אנה פרנק, אלא של אתי הילסום, אינטלקטואלית וסופרת שנספתה באושוויץ כמה ימים לפני יום הולדתה ה-30, ושיומנה פורסם בשנות ה-80.
חגי לוי, היוצר הכביר של כמה מהסדרות הישראליות החשובות ביותר אי פעם ("בטיפול", "הנערים"), שמזמן פצח בקריירה בינלאומית עשירה ("תמונות מחיי נישואין", "הרומן") מביא עכשיו עיבוד ליומן בשישה פרקים, שמוצג בינתיים רק בקולנוע, כסרט בן חמש שעות, מחולק לשניים. זו הפקה אירופית-ישראלית מרשימה, כמעט כולה בהולנדית, עם טאלנטים בינלאומיים וכמה ישראלים (יבגניה דודינה מפציעה כאמה של הגיבורה).
ההברקה ב"אתי" (או הגימיק) היא ההחלטה לצלמה כסדרה עכשווית על אף שהיא מתרחשת בשנות ה-40: כולם לובשים ג'ינס וטריקו ומדברים בשפה של המאה ה-21 גם אם לפתע מופיעים נאצים ברחוב, מה שיוצר לעיתים אווירה של מסיבת תחפושות. זה אפקטיבי, אבל גם מעורר תהיות: האם בסוף – כמו שקורה עם עיבודים ל"יומן של אנה פרנק", שמרופרר כאן בעקיפין – כל מטרתו של לוי היא לעורר הזדהות? שנדמיין איך היה לחיות אז? זו בוודאי לא הייתה כוונתו, אבל לרגעים נזכרתי במיזם הוולגרי "הסטורי של אווה" מלפני כמה שנים, שניסה לתווך את סיפורה של נערה בשואה בשורת סטוריז קצביים באינסטגרם, כי אחרת "בני נוער לא יבינו". האם אנחנו חייבים את התיווך הזה?
במנותק מהתהייה הזו, "אתי" היא עדיין יצירה מעניינת ורצינית. היא עוסקת הרבה באישיות הייחודית של הילסום (יוליה וינדישבאוור), בקשריה עם פסיכיאטר שתלטני, יהודי בעצמו (סבסטיאן קוך), ובסוגיות של אמונה, תרבות, אמפתיה וכמובן נשיות ועצמאות. לעיתים, כך לתחושתי לפחות, לוי קצת מאוהב מדי בארומה האינטלקטואלית שמשרה הגיבורה, כאילו אובדנה של סופרת הוא טרגי במיוחד. ובכל זאת, ככל שהפרקים מתקדמים והעננים מתקדרים, הסדרה מקבלת תנופה ומבהירה עד כמה השואה עדיין חיה ורוטטת ככתם על האנושות כולה, ולמה יש בה לקחים שספק אם נלמדו.
