סרטה הראשון כבמאית של סקרלט ג'והנסון אולי נראה כמו סרט פנסיונרים חביב – וזה עקרונית נכון - אבל הוא גם כולל לאורכו זעקה שקטה. כוכבת ענק, שהייתה המרוויחה הכי גדולה בהוליווד (ותודה למארוול), עושה כל מה שאפשר כדי לצעוק שסרט הביכורים שלה "מינורי" ו"קטן". אין סצנות רהב, אין אפקטים כמובן, אין באמת כוכבים, רק "סיפור אנושי קטן", כמיטב הקלישאות הלא-מחמיאות על הקולנוע הישראלי (חבל שלא עשתה את הסרט כאן). גם הכותרת, "אלינור הגדולה", זועקת באירוניה שקופה: "זה סרט קטן על אישה קטנה! לכאורה!"
חשוב ואולי מעניין מכך: הזוכה הנצחית בתואר "האישה הסקסית ביותר בעולם" יצרה סרט שבמרכזו אישה בת 90 פלוס (ג'ון סקוויב, שהפכה בעשור האחרון לכוכבת לא שגרתית). במהלך "אלינור הגדולה" הגיבורה מתוודה בפני ידידתה הצעירה שהיא עדיין חושבת על סקס. זה רגע יפה: חבל שאין עוד הרבה כאלה.
רוב הזמן זו דרמה חביבה על סבתא חביבה, עם סיפור על חיפוש מקורות והתחברות ליהדות ולזכר השואה. אלינור, יהודייה מלאת חיים ועזוז, מאבדת בגיל 90 פלוס את חברתה הטובה ועוברת לניו-יורק. שם היא נתקלת בבתה ובנכד שלא באמת רוצים בחברתה (בסצנות שכמותן ראינו מילולית מאות פעמים). במרכז היהודי הקהילתי היא פוגשת סטודנטית לעיתונות (ארין קלימן), שנלהבת לשמוע ממנה על חוויותיה בשואה. הבעיה: אלינור לא ניצולת שואה, אז היא "מלווה" מסיפורי חברתה המנוחה.
מכאן מתחיל סיפור שעוסק בזיכרון, מורשת, זקנה, יהדות וכמובן אֵבל והשלמה איתו, לפי כל המסלולים הצפויים. הוא מפלרטט לרגע עם נושאים פרובוקטיביים - קשישה שממציאה עבר שלא קרה לה הוא טיעון חלומי עבור מכחישי שואה - אבל נסוג לפני שהוא נהיה מעניין מדי.
לפחות התפקיד הכי טוב נפל בידיים ישראליות: ריטה זוהר ("אהבתה האחרונה של לורה אדלר" ו"בדרך אל החתולים") מגלמת את חברתה של הגיבורה, ולגמרי זוכה לסצנות הטובות בסרט. זו הזדמנות טובה להתוודע/להיזכר בשחקנית מצוינת, שפועלת יותר בחו"ל. כבוד לריטה ותודה לסקרלט על סרט נחמד, לא פחות ולא יותר.
