אור אדרי היא כנראה הבסיסטית הכי עסוקה כרגע בארץ. רשימה חלקית בהחלט של עיסוקיה מהעת האחרונה כוללת השתתפות במופע המחווה של אריאל הורוביץ לשיריה של אמו, נעמי שמר; שליש מהטריו המהודק של רם אוריון; חבירה לפטריקים (ההרכב שאיחד השנה בין יוצאי אבטיפוס לנוער שוליים); ומקום של כבוד בהרכב יובל מנדלסון והמסע לפולין.
להיצע המרשים הנ"ל נוסף גם "הלב הוא משאבה", אלבום חדש ושלישי במספר. בשונה ממה שאדרי מביאה להרכבים שהוזכרו קודם לכן, כאן היא נמצאת בכל פינה: כתיבה, הלחנה וגם הפקה. בהתאם, הפוקוס נע מהבס הדינמי למחוזות דרים-פופ ענני ומרחף, שמתאימים מאוד לימים שלאחר הגשם הרציני הראשון, כשכל מה שמתחשק הוא לא להוציא את הראש מתחת לפוך.
אדרי, שמנגנת לאורך עשרת שירי האלבום כמעט בכל הכלים (קלידים, סינתים, כלי הקשה, פה ושם אפילו גלוקנשפיל וכמובן שגם בס), מיטיבה לשרטט משטחי סאונד נעימים שזורקים פה ושם לצמד ביקיני מהניינטיז, למשל ב"הבלדה לנדב", שבו משתתפת הצ'לנית (וחברת ביקיני) קרני פוסטל. בהמשך ישנה קצת פסיכדליה הודית ברוח ג'ורג' האריסון מהביטלס עם נגיעות קאנון ב"איש לא יחליף אותי", שבו מתארח מנדלסון שאוזכר לעיל. ב"מאית מאושר" הכיפי קופצת לבקר שרון רוטר, שמזכירה את ראשית דרכה מסוף הניינטיז בואכה ראשית המילניום.
"הלב הוא משאבה" עטוף בסאונד מעודכן ונכון, אך הוא מקפיד שלא לגלוש לטרנדים שיימאסו במהירות. ההישג נרשם בזכות שילוב חכם בין סינתים ולופים קרירים לנגינה חיה וחמה, ומציע לצד הטקסטים המינימליסטיים של אדרי קשת עשירה של נגנים שעבדו איתה בכמה תחנות קודמות. אחרי ש-37 הדקות הקסומות האלו חולפות במהירות, כל מה שמתחשק הוא לתת להן סיבוב נוסף.
