1. נהוג לומר שאין צירופי מקרים. ואולי בעצם יש. דווקא ביום שבו הממשלה החליטה על הקמת ועדת חקירה ממשלתית, הייתי במוזיאון תל-אביב בערב פתיחת תערוכה של הבמאית והיוצרת טליה לביא (גילוי נאות: שינתה את חיי). המיצב שלה נקרא משל החמ"ל. החמ"ל הוא חמ"ל התצפיתניות והמיצב הוא בעצם אסופת עדויות של תצפיתניות מגזרת עזה מ-2016 ועד 2024.
בנות צעירות, יפות, חכמות, המספרות בקולן על חוויות התצפית בעזה, "מאדמה ירוקה נפלאה לשירות קשוח ומלא אתגרים", "סיוט", כפי שהעידה אחת מהן. בקולן וביופיין הן מספרות את סיפור הקונספציה כולה. על ההתרעות, על הנרמול של "תרגילים", על הגזרה החמה, שככל שהלכה והסלימה ודווחה יותר – כך הן זכו להתקררות ניכרת מהממונים. על תצפיתנית שמעידה שהם היו רק "עיניים ומסך בשבילם", בזמן שהמפקדים כולם, האלופים ושר הביטחון וראש הממשלה לקו בעיוורון.
2. באחת מכתבות סוף השבוע מדווח ירון אברהם על מסמך שהגיש רונן בר לראש הממשלה ביולי 23'. במסמך מתועד הצורך בשינוי המצב מול חמאס. בתגובה נכתב על ידי קורא המסמך – לא דירקטיבה של שב"כ. נכנסתי ישר לגוגל לבדוק מה זה דירקטיבה. הוראה, כלל, הנחיה או תקנה רשמית שנקבעה על ידי רשות מוסמכת. קרי – השב"כ לא מוסמך ולא מקבל הנחיות לגבי שינויי מדיניות. זה – יולי 23'.
3. במשל החמ"ל יש מסקנה, אמת אחת גדולה שעולה מעדויות של שמונה שנים. התעלמות, נרמול, השתקה, טענות להגזמה עד הפקרה מוחלטת. 7 באוקטובר, כפי שאחת הבנות העידה, "הוכיח את כל החרדות שלנו שכל מה שאמרנו קרה". "העיוורון", אמרה רננה רז באירוע, "זוכה למוניטין של חוכמה. ואילו העיניים בתרבות המערב זוכות למוניטין של כאוס".
במיתולוגיה היוונית הנשים עם העיניים הגדולות מבלבלות ואילו העיוורים רואים את הנסתר.
העיוורון של 7 באוקטובר הוא לא רק בגלל אפליה על רקע מגדרי. זה עיוורון למציאות לטובת אידיאות גדולות, רעיונות, או בשם החדש "קונספציות".
לא משנה כמה הבנות ראו ורשמו ולא הפקירו, בסוף העצוב הן שילמו בחייהן. יש משל גדול בחמ"ל. וחובה על כולנו ללמוד אותו לאשורו, כדי ש-7 באוקטובר נוסף לא יקרה. אם לא ניתן לחקור את האמת על כל גווניה, לא נלמד, לא נשכיל, לא נתגונן, זה יקרה שוב. מש"ל.
