באחת הסצינות הבנאליות בסרט הבנאלי להפליא הזה, אחד הקוסמים שמנהלים את ארץ עוץ משוויץ שהאנשים הפשוטים שבפניהם הוא וחבריו נואמים הם "חלולים". כך בדיוק חושבים האולפנים והיוצרים של חלק ב' של עלילות "מרשעת" עליכם, הצופים: עדר מטומטמים שצריך להאכיל בכפית וגם ללעוס לו את המזון.
החטא הקדמון של "מרשעת: חלק 2" - כמו יותר מדי פרויקטים הוליוודיים חמדניים - הוא חטא המריחה. המחזה המצליח שמציג כבר 22 שנה אורך פחות משלוש שעות. העיבוד הקולנועי נמרח על חמש וחולק לשניים, כי למה לא לגרום ל"חלולים" לשלם כפליים.
החלוקה פוגעת בצורה נוראית בזרימה הסיפורית של כל אחד מהסרטים, ובמיוחד בחלק ב'. קודם כל מוזיקלית: המחזמר, אבוי, כולל בחלק א' את שני השירים הכי זכורים מתוכו ("Popular" ו"Defying Gravity"). חלק ב', מוזיקלית, זה המדבר של ארץ עוץ.
עלילתית המצב לא טוב בהרבה: הסרט מתחיל כשאלפבה (סינתיה אריבו), המכשפה הטובה בעצם, ברחה מהארמון ומנהיגה המרד נגד השלטון הרשע. מי משתתף בו חוץ ממנה? לא ברור. אבל עזבו, אומרים בהוליווד, זה לילדים. וכמובן, איך אפשר בלי דימויי נאצים או טראמפיסטים וגם לשם הסרט מרפרר בעצלנות.
כשהמחזמר המקורי יצא ב-2003, זה היה דקה ורבע במונחים היסטוריים אחרי נפילת התאומים. בהחלט יש משהו מרענן ואף חתרני במחזמר סופר-מיינסטרימי שמנסה לחפש את "מקורותיו של נבל" ולהראות ש"רוע" הוא שאלה של הבניה תרבותית ותעמולה. העניין הוא שמאז ראינו אינספור תוצרים של אותה תמה: "מליפיסנט", "דקסטר", "ג'וקר" ו"שובר שורות". לכן "מרשעת" הקולנועי נראה כמו מוצר שאיחר את הרכבת שהוא עצמו התניע.
עם זאת, גם בחלק ב' אריאנה גרנדה נותרה השחקנית המצטיינת והיא גם אחראית לדמות היחידה שנותרה איכשהו מעניינת. אבל גם היא לא מצליחה להציל את מופע הנמנום המיותר הזה.
