באחד הרגעים האמיתיים היחידים בסרט "להיות אדי" (נטפליקס), מסביר אדי מרפי מדוע הוא לא עושה יותר סטנד-אפ. כלומר הוא לא באמת מסביר, הוא בעיקר משועשע מכך שכל כך הרבה קומיקאים צעירים רוצים לראות אותו על הבמה. ״זה כמו שנגיד שג׳ימי הנדריקס לא מת אלא רק הניח את הגיטרה להרבה זמן והלך לעשות דברים אחרים״, אומר מרפי, ״ובינתיים גדלים גיטריסטים צעירים והם אומרים לג׳ימי ׳בוא תנגן איתנו׳, אבל ג׳ימי אומר להם ׳עזבו, טוב לי ככה׳״.
ההשוואה העצמית להנדריקס לא מופרכת - אדי מרפי נמצא בספירות האלה וצניעות מזויפת אף פעם לא היתה חלק ממנו - אבל מה שנשאר מהרגע הזה בסרט היא דווקא התגובה של מייקל צ׳ה מ"סאטרדיי נייט לייב". ״היה נחמד מאוד לשמוע מה יש לו להגיד, איך העולם נראה לו היום, איך אנחנו נראים בעיניו״, אומר צ׳ה בעיניים מאוכזבות. אבל אדי מרפי כבר לא רוצה יותר להגיד שום דבר חשוב.
למרפי יש כל כך הרבה היסטוריה, שקשה להאמין שהוא רק בן 64. קשה לא פחות להאמין שעדיין לא נעשה עליו דוקו. כי "להיות אדי" הוא כל מיני דברים - מכתב אהבה לאדי מרפי בהשתתפות קומיקאים מפורסמים, שיר הלל לאדי מרפי בהשתתפות אדי מרפי, ערך ויקפידיה סלקטיבי שמשאיר בחוץ את מה שלא נעים - אבל הוא לא סרט דוקו.
זה חלק מטרנד מדכדך שבו כוכבים גדולים משתפים פעולה עם יצירות ׳דוקומנטריות׳ ומקבלים זכות וטו על הגרסה הסופית. זה קרה עם כוכבי ספורט, מרוג׳ר פדרר ועד סטף קרי, עם טיילור סוויפט, ועכשיו גם מרפי. אם שווה לראות את "להיות אדי", זה רק עבור קטעי הארכיון בהם רואים אדם עם כישרון חד-פעמי ואפס פחד, שזה בערך ההפך ממה שאפשר לומר על אדי מרפי של שאר חלקי הסרט.
