לא מזמן הודיעו חברי הרולינג סטונס שהם עובדים על אלבום חדש. עד שזה יגיע, אפשר בהחלט להסתפק בהוצאה המחודשת והמורחבת לאלבומם מ-1976,Black and Blue.
למרות ש-Black and Blue אינו אחת מהפסגות של הלהקה, ההאזנה למהדורה החדשה עושה עימו חסד. המיקס הטרי שערך סטיבן ווילסון, איש פורקיפיין טרי ורסטורטור סאונד שיודע לטפל באלבומי רוק מהסבנטיז, מבליט כמה ממעלות האלבום, ומצדיק עיון נוסף באחד מהפרקים היותר נשכחים בדברי ימי הסטונס, ולו רק כי בין שיריו נמצא Fool to Cry, שלא נופל מבלדות אחרות של הלהקה.
בניגוד להפקה המקורית של תאומי גלימר (הכינוי שהדביקו לעצמם הסולן מיק ג'אגר והגיטריסט קית' ריצרד'ס), שהייתה מעט שטוחה, זו של ווילסון מאירה עם פנס קסם כמה רגעים יפים כאן. כמו למשל את הגיטרה הפ'אנקית-דיסקואית ב-Hot Stuff הפותח; את הריפ המדבק של ריצרד'ס ב-Hand of Fate; את הפסנתר הנפלא של בילי פרסטון ב-Memory Motel, הבלדה הארוכה שבה רי'צרדס וג'אגר חולקים את תפקידי השירה; את האנקות שג'אגר מייצר לאורך Melody.
עם זאת, את הרגעים החלשים באלבום, הקאבר לשיר הרגאיי Cherry Oh Baby שלא מתקדם לשום מקום, ו-Hey Negrita שנשמע כג'אם שהיה זקוק לליטוש נוסף, היא לא מצליחה להציל.
כש-Black and Blue הופיע ב-1976, הסטונס היו בצומת דרכים. הגיטריסט המעולה שלהם, מיק טיילור, בדיוק עזב, והם נזקקו למחליף במהירות. ג'ף בק היה אחד מאלו שקיבלו טלפון. הוא הגיע, ג'ימג'ם איתם קצת, והחליט לוותר. הסשנים איתו - שבמשך שנים היו בגדר שמועה ומופיעים בהמשך המהדורה החדשה - רחוקים מלהיות מפגש פסגה. מי שזכה לבסוף בתפקיד הוא רון ווד, שידע להתאים את עצמו לאגואים העצומים של שני הכוחות שהניעו את הלהקה. וגם הצליח להישאר שם עד היום.
אגף הבונוסים הנדיב נפתח עם שתי הפתעות בדמות השיר הכיפי I Love Ladies ואת הקאבר הדיסקואי ל-Shame, Shame, Shame, שהוקלטו אז ונותרו בחוץ. המחצית השנייה של המארז החגיגי הזה של סטונס כולל הופעה מלאה שלהם מאותם ימים, שזה אף פעם לא רע.
