לפני שלוש שנים טום קרוז בכלל לא טרח להגיע לטקס האוסקר. הוא היה מועמד אז בפעם האחרונה, לא כשחקן אלא כמפיק — על סרט ההמשך "אהבה בשחקים: מאווריק" שהתמודד על פרס הסרט הטוב ביותר. עם הכנסות של מיליארד וחצי דולר, "מאווריק" היווה הוכחה נדירה שיש עוד קהל לשוברי קופות שמיועדים למבוגרים והם לא סרטים של דיסני. היו אפילו דיבורים שהסרט יזכה בפרס הגדול, אבל קרוז לא בא לטקס. למה לו? הוא היה מועמד כבר שלוש פעמים לפני כשחקן על שלושה מתפקידיו הטובים בקריירה הארוכה-ארוכה שלו ("נולד ב-4 ביולי", "ג'רי מגווייר" ו"מגנוליה"), וכל פעם ראה שחקן אחר רואה לוקח ממנו זכייה שהייתה לגמרי לגיטימית.
השבוע, קרוז סוף-סוף חיבק פסלון ראשון עם חיוך מיליון הדולר איתו הוא מזוהה. שועי עולם בהוליווד הריעו דקות ארוכות לנער הזהב בדימוס, מי שבגיל 63 זוכה בצדק לא פעם לתואר "הכוכב האחרון". שחקן שהוא מפעל: לא רק משחק אלא מפיק, מרומם במאים ואחראי כמעט לבדו על מוצרים, סליחה סרטים, שעולים ומכניסים מאות מיליונים. באחרונה דווח שדיוויד אליסון, הבוס החדש של אולפני פראמאונט, זומם להדק עוד יותר את השת"פ עם הכוכב שעדיין רץ על המסכים בעשור השביעי בחייו.
על הבמה דיבר קרוז בהתרגשות על כמה "לעשות סרטים זה מה שאני עושה, מי שאני". במקרה שלו, לא מדובר במליצה: עם קצב עבודה מטורף, אישיות בעייתית וקשרים פחות ממושלמים עם לפחות אחת מילדותיו (סורי קרוז) — העבודה היא באמת החיים שלו. הוא אוהב קולנוע אמיתי, לדבריו רואה סרט ביום, וכמעט לעולם לא בחופשה.
כמו תמיד כשטיטאן זוכה סוף-סוף בתואר ה"אוסקר לשם כבוד" אחרי שהפסיד שוב ושוב, יש משהו חמוץ בזכייה. מה גם שהמעמד הופרד מהטקס המרכזי שמתרחש במרץ, וקורה בטקס נפרד שמעניין בעיקר את הברנז'ה. קרוז היה צריך לזכות באוסקר תחרותי על אחד מעשרות הפרויקטים המצוינים שבהם היה מעורב. מצד שני, סטיבן ספילברג, שהריע לו מהקהל, יכול לספר לו שזכה בסוף באוסקר על "רשימת שינדלר", שנים ספורות אחרי שקיבל אוסקר לשם כבוד באייטיז. אז לטומי עוד יש תקווה.
