בסוף כל משחק בין קרלוס אלקראס ליאניק סינר אתה צריך להסדיר נשימה. הקצב, העוצמות והזוויות גורמים לזה שרק בסוף נקודה אתה שם לב ששכחת לנשום. שני המופרעים האלה יכולים להמשיך לרוץ, לחבוט ווינרים ב-200 קמ"ש ולהדביק כדור על הקו תוך כדי נפילה, בזמן שאתה, בטטת כורסה שמשקיף מבחוץ, מתעייף בשבילם. ואז כשמתקשר העורך ומבקש ממך, בעודך מסדיר דופק, לנבא מי ייקח יותר גראנד סלאמים, הדבר היחיד שמתרוצץ בתוך המוח שלך זה, "די, בחייאת", ומשהו עם נבואה ושוטים.
שעה אחרי אתה מתרצה. שעה ודקה אחרי אתה מבין שזה בכלל סיפור של משאלת לב. והלב הולך עם אלקראס. קל לאהוב את הספרדי. מדובר בטניסאי-על שהוא פצצת כריזמה, ועוד עם מבטא. תוך כדי משחק הבחור מפזר חיוכים בקצב שהוא מחליק דרופ שוטים. אלקראס אוהב טניס ופשוט נהנה על המגרש. הוא מתרוצץ על המגרשים הגדולים בעולם, במעמדים הכי חשובים ולעיתים נראה כמו הילד הכי מוכשר בסביבה שמתרגל חבטות שבראש שלו נראות מגניבות. אבל בתוך כל השיגעון יש מקצוען שבגיל 22 כבר לקח שישה תוארי גראנד סלאם. מעבר לכישרון הטהור והנדיר ולאומץ שלו על המגרש, אלקראס הוא מכונת טניס שעושה תיקונים ולומדת מטעויות מול יריבים מאתגרים דוגמת סינר. זה כמובן קורה גם הפוך.
נכון, אלקראס נראה כמי שאוהב את החיים הטובים, וכל סרטון משעשע שלו עם מביאי הכדורים או דחקה עם אוהד מגבירים איזשהו חשש אוטומטי, בבחינת "רק שלא יהפוך לניימאר של הטניס" - בטח מול הרצינות והיעילות הכירורגית של סינר, אבל דומני שזה לא המקרה ולא הטיפוס. קרליטוס יודע מתי להיות רציני.
גם מבחינת מספרים מול הג'ינג'י המחוג נוטה לכיוון אלקראס. הוא צעיר ממנו בשנתיים, מוביל עליו בשני גראנד סלאמים, והמאזן ביניהם עומד על 6:10 לטובת השור הצעיר. בשנה האחרונה כבר נראה שאלקראס יושב חזק בתוך הראש של סינר (בעיקר בניצחון ההרואי אחרי פיגור בשתי מערכות והצלה של שלוש נקודות אליפות בגמר רולאן גארוס), אבל גם האיטלקי כאמור לומד מהר והתעשת כבר בווימבלדון. דווקא ההפסד השבוע בטורניר גמר הסבב והנאום של אלקראס בסיום עם הפנייה המחויכת ליריבו ("תבוא מוכן לשנה הבאה, אני אהיה מוכן") מאותתים: הילד בן 22 והוא רעב.
