ערב-הסעודית התחילה את הפרק שלה בהיסטוריה האמריקאית ב-11 בספטמבר 2001, בפיגועי התאומים. אוסמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעידה, היה בן לאחת המשפחות החזקות בממלכה, בשר מבשרה. חלק מהמבצעים היו סעודים. יודעי דבר מעבירים את המועד לאחור, ל-1979, השנה שבה זעזועים פנימיים הציבו איום על המשך השלטון של בית סעוד. בצר לה, משפחת המלוכה כרתה ברית עם כוהני הדת הקיצונים, נסוגה מהרפורמות שתיכננה והתחילה לייצא איסלאם מחמיר וטרור פונדמנטליסטי לכל העולם. פיגועי 11 בספטמבר היו השיא. הבהלה במשפחת המלוכה הולידה את יוזמת השלום הסעודית.
מוחמד בן סלמאן, 40, התחיל את הפרק שלו בהיסטוריה האמריקאית ב-2 באוקטובר 2018, כשהעיתונאי ג'מאל חאשוקג'י, מבקר חריף של המשטר, נרצח בתוך הקונסוליה הסעודית באיסטנבול וגופתו בותרה. חאשוקג'י כתב את מאמריו ב"וושינגטון פוסט", יומון אמריקאי רב-השפעה. הכרתי אותו כאשר הנשיא אובמה זימן את שנינו, לצד עיתונאים אחרים מהאזור, לראיון משותף במהלך ביקורו בקהיר. חאשוקג'י, בגלבייה סעודית צחורה וחיוך נדיב, שמח לפגוש עיתונאי ישראלי ולהצטלם איתו.
הרצח הפך את בן סלמאן למנהיג הזר השנוא ביותר באמריקה. ה-CIA הודיעה לאחר חקירה שהוא נתן את ההוראה. הוא הכחיש, אבל איש לא האמין לו. יותר מכולם שנאו אותו הנשיאים הדמוקרטים אובמה וביידן. הם שנאו אותו לא רק בגלל חאשוקג'י, שהפך במותו למרטיר, גיבור מאבק התקשורת החופשית נגד משטרים רצחניים, אלא גם בגלל עליית מחירי הנפט, הרג האזרחים במלחמה הכושלת נגד החות'ים, הפגיעה בנשים, העושר המופלג, המופגן, העריצות מבית.
ידידים שלו במערב תקפו אותו בלי רחמים. במקרה הטוב הם תיארו אותו כפרחח חסר שליטה עצמית, ובמקרה הרע – כרוצח חסר תקנה. אמריקה נסגרה בפניו. אילו נחת שם היה מסיים את חייו בכלא פדרלי.
ואז אילצו מחירי הנפט את הנשיא ביידן לנסוע לריאד ולבקש התחשבות. בן סלמאן, MBS בפי האמריקאים, פתח בסדרה של רפורמות ליברליות. החברה הסעודית נפתחה, פנימה והחוצה. לא דמוקרטיה: דיקטטורה ממוקדת צמיחה, מסבירת פנים, כמו האמירויות. ההפיכה המשטרית שלו הלכה לכיוון הפוך מההפיכה המשטרית של ישראל. היא הקנתה לו את הערצת הצעירים בעולם הערבי.
לתמורות במשטר הסעודי יש השלכה משמעותית על היחסים הבינלאומיים. מ-1979 ואילך סעודיה הייתה סוכנת של אי-יציבות, אזורית וגלובלית; ישראל הייתה סמל ליציבות. בכוח ההרתעה שלה היא הגנה על יציבות המדינות באזור, גם על מדינות שלא קיימו איתה יחסים מלאים. והנה, מהפך: סעודיה מייצרת יציבות, עקביות, מתינות; ישראל מייצרת קיצונות, סרבנות, סגירות.
בינתיים נבחר בארצות-הברית לקדנציה שנייה נשיא שלא מאמין בערכים ביחסים בינלאומיים. הערך היחיד שהוא מאמין בו הוא כסף. מסע הניצחון של MBS באמריקה התחיל במיליארדים לכיסיהם הפרטיים של טראמפ ובני משפחתו. בתקופה הטרום-טראמפיסטית קראו לזה שוחד; היום קוראים לזה תיאום ציפיות. השבוע קנה MBS את אהבת אמריקה כולה. מלאניה, האישה שיודעת שכסף קונה אהבה, לבשה ירוק.
משליט מפוקפק, צר אופק, של ממלכה עשירה ומפגרת, הוא הפך למדינאי המבוקש ביותר בעולם, דמות מופת, המנהיג הבלתי מעורער של המזרח התיכון הסוני והחבר המועדף של החזקה במדינות תבל. חתיכת מסע. הבחירה בין הנשיא הילדותי, הוולגרי, הצמא עד כדי פתטיות לתשומת לב, לנסיך המדוד, הבוגר, הסמכותי, הייתה קלה להחריד. בשיחות סגורות, השבוע בוושינגטון, MBS נשמע חכם, מפוכח, אנליטי. יש לו חזון – לישראל יש דילמה.
בין סלמאן לסודן
חלק גדול מהשיחה בין MBS לטראמפ הוקדש לסודן. לנסיך היה מה לומר. לטראמפ לא היה מושג. אחר כך, מול המצלמות, טראמפ סיפר שהנסיך לימד אותו הרבה על סודן.
סודן, אמר MBS, הפכה לשטח הפקר. כל גורם באזור מעורב בפוליטיקה הפנימית שלה, כולל האחים המוסלמים, כולל איראן. האמירויות תומכות באיש הלא נכון. זאת טעות איומה: עלולה להיפתח שם מלחמת אזרחים שתקרין על המדינות השכנות. האובססיה של MBS הרשימה את טראמפ: הוא הבטיח להתעמק בסוגיה הסודאנית.
בעיני MBS, המכירה של מטוסי ה-F35 היא Done deal, מעשה עשוי. בריטניה, צרפת, קוריאה הדרומית ומדינות נוספות הציעו לו לרכוש מהן מטוסי קרב מהדור החמישי והשישי, במקום לרכוש את המטוס האמריקאי. הוא מעדיף את האמריקאי, אבל אם ישראל תערים קשיים, הוא ילך למדינה אחרת.
אין לי שום כוונה לתקוף את ישראל, אמר הנסיך לטראמפ ואמר גם לשומעיו בוושינגטון. גמרתי עם המלחמות. פניי לצמיחה כלכלית, לתיירות, לכלכלה משוחררת מהכנסות הנפט.
טראמפ ניתק בין עסקת המטוסים לתהליך הנורמליזציה. הוא רוצה את הכסף שתביא העסקה לא פחות מש-MBS רוצה את היוקרה שיביאו המטוסים. זאת מכה משמעותית לתהליך הנורמליזציה שהגה נתניהו. במקום שהנורמליזציה תהיה תלויה במטוסים, היא תלויה עכשיו בנכונות של ממשלת ישראל לנהל משא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית.
יותר מזה: MBS אומר בתדריכים שנתן שהוא דרש מטראמפ שיערוב לכך שהמשא ומתן על הקמת המדינה הפלסטינית יסתיים תוך חמש שנים. זוהי דרישה מרחיקת לכת: בשלושים ושתיים שנות משא ומתן בין ישראל לאש"ף נשברו כל תאריכי התפוגה, כל הדד-ליינים. יהיה הישג יוצא דופן אם התהליך יתחיל; לקבוע לו מועד סיום נראה, לפחות בעיניי, שאפתני מדי, יומרני מדי.
אבל הדרישה הסעודית מלמדת שהמקורות בלשכת נתניהו שפטרו את ההתחייבות לקידום מדינה פלסטינית בתוכנית טראמפ ובהסכם שלו עם סעודיה כמס שפתיים, דיבורים לצורכי פנים, לא דייקו. MBS אולי לא מתייחס בכבוד גדול לשאיפות הפלסטיניות אבל הוא מתייחס בכבוד גדול לשאיפות שלו. בתפקידו החדש, כמנהיג העולם הערבי, הוא צריך להוכיח לרחוב הערבי שהוא מסוגל לקדם את העניין הפלסטיני. את נתניהו הוא דוחק לפינה: יתכן שיצטרך לבחור בין טראמפ לסמוטריץ', בין נורמליזציה עם סעודיה לנורמליזציה בבית. זאת לא בחירה קלה: יש סיכון לא מבוטל בנתיב שאליו דוחפת אותו ברית האחים בין טראמפ לנסיך הסעודי. לכאורה, הזדמנות היסטורית: הסכמי שלום עם סעודיה ולבנון, הסכם ביטחוני עם סוריה, השתלבות מלאה של ישראל במזרח התיכון הסוני, אולי גם הסכם בטחוני עם אמריקה מהסוג שקיבלו סעודיה וקטאר.
אבל המחיר לא פחות היסטורי. נתניהו על תקן מקים מדינת פלסטין? בלפור הפלסטיני? מבחינת ההישרדות הפוליטית שלו, זה מתכון לאסון. השותפים לא יוכלו לספוג; הבייס יתקשה להבין.
אולי לא צריך למהר: בשיחה עם טראמפ העלה MBS ספקות בעניין ההקמה של הכוח הבינלאומי בעזה. הוא שולל את האפשרות שמדינות ערביות ישלחו חיילים לכוח הזה; הוא לא מאמין באפשרות שמדינות מוסלמיות ישלחו חיילים. מוסלמי לא יפרק את חמאס מנשקו. האם חייל איטלקי או ברזילאי או גנאי יהיה מוכן לסכן את חייו כדי לחסל את הטרור בעזה? ספק גדול.
החזון של MBS מדבר על בנייה של עזה החדשה ברצועה שמחזיק כרגע צה"ל, בין הקו הצהוב לגבול ישראל. האוכלוסייה העזתית, כל שני המיליונים, יעברו לגור בעזה החדשה. ברצועה שתתפנה מתושביה, החלק המערבי, יפורק חמאס מנשקו.
במילים אחרות, קודם שיקום ובנייה, אחר כך פירוק הנשק. האם ממשלת ישראל תסכים? ספק גדול. האם טראמפ ישקיע את כל כוחו בתוכנית? ספק גדול.
ביקור MBS המחיש להרבה ישראלים לאן הובילה אותם ההתנהלות המדינית של ראש ממשלתם. ישראל שמה את כל ביציה בסל אחד. טראמפ הלך בעקבות הכסף. לנתניהו הוא השאיר בדידות מזהירה.
גורם שעוקב מקרוב אחר טראמפ תרם לי את הניתוח הבא: הסכמי אברהם הצליחו משום שתוכנית טראמפ – עסקת המאה – נכשלה ונגנזה; הפסקת האש בעזה הצליחה משום שכללה שוליים מעורפלים שאיפשרו לשני הצדדים להגיע להסכם. עכשיו, כשההתקדמות דורשת ויתורים קונקרטיים, ספציפיים, למעשה – מהפכים אידיאולוגיים, לא ברור מה יבטיח את הצלחת המהלך.
כך או כך, יש מנצח אחד, מאוד בלתי צפוי, למלחמת 7 באוקטובר. הוא לא תרם דבר למלחמה – לא לוחמים, לא חטופים, לא הפגנות בכיכר, לא ויתורים במשא ומתן, לא נשק ולא לחץ מדיני. שמו אבו-מאזן. הוא זכה מההפקר – מההפקר שהותיר אחריו הטרוריסט יחיא סינוואר ומההפקר, הוואקום, שהקפיד ליצור נתניהו. הרשות הפלסטינית נותרה המסגרת היחידה שניתן לבנות עליה. הרשות, במצבה הנוכחי, היא אפילו לא כתובת – היא תא דואר. אבו-מאזן בן ה-90 איננו העתיד. אבל הרשות היא הרכבת האחרונה בתחנה – בעצם, הרכבת היחידה בתחנה.
תרגיל על רטוב
שלשום, יום רביעי, בשעה 2:19 לפנות בוקר, פשטו שמונה נערי גבעות על מחצבה בעומק הגדה. 13 מצלמות מותקנות בשטח המפעל. הסרטונים מספרים את סיפור הפשיטה, תמונה אחר תמונה. ב-21:39 יצא בחור על טרקטורון לסיור מקדים. הוא הגיע מלמעלה, מההר. אורות הרכב שלו דלוקים. עלה וירד בשבילים והסתלק. הכוח הפושט הגיע לאחר ארבע שעות וחצי, בשתי מכוניות. הם היו חמושים במוטות ברזל. היעד שלהם היה המשרדים, בניין בן שתי קומות. קודם ניפצו את חלונות המכונית שחנתה סמוך לבניין. אחר כך ניפצו חלון בקומת הקרקע. יחסית למקומות אחרים, זה הסתיים בטוב: שני הפועלים שישנו בבניין לא נפגעו; הכלים ההנדסיים ומכונות החציבה לא ניזוקו. ייתכן שמבחינת הפושטים זה היה רק תרגיל, אימון על רטוב. בעל המחצבה והפועלים שלו יכולים להתברך במזלם.
לאחר שצפיתי בסרטון נסעתי לשם. הדרך למחצבה מתחילה בכביש 60, הכביש שחוצה את הגדה לאורכה. תורמוס עיא הוא כפר גדול שמשתרע ממזרח לכביש. הכפר סופג ביקורים של נערי גבעות לעיתים קרובות, אולי בגלל הקרבה שלו להתנחלות עלי, אולי כי הוא משופע בווילות של פלסטינים שהיגרו לאמריקה והתעשרו שם. כביש צר ומפותל חוצה את תורמוס עיא ממערב למזרח. פה ושם פסל של פלסטין מהנהר אל הים, תמונה של ערפאת, דגלי פלסטין, כרמי זיתים. דבוק אליו ממזרח כפר פחות ידוע, ח'רבת אבו-פלאח שמו.
מזרחה משם הכביש הופך לדרך עפר כבושה, מה שהפלסטינים נהגו לכנות "דרך סובארו": כשהצבא חסם את הכבישים הראשיים הם כבשו דרכים משלהם, חלופיות. האזור הזה, בין כביש 60 לכביש אלון, הוא החצר האחורית של החצר האחורית של הגדה. ערימות ענקיות של פסולת בניין, חלקה מישראל, פוצעות את הנוף; שלדי מכוניות; תילי אשפה.
שתי התנחלויות בדואיות קטנות, משפחתיות, בלתי מורשות, תופסות שתי גבעות נפרדות. גם בגדה יש פזורה בדואית. מעליהן קמו שני מאחזים של מי שמכונים נוער הגבעות. כמעט בכל ראש הר יש עכשיו סימנים לנוכחות של צעירים יהודים, גם על קרקע פלסטינית פרטית. "על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן", כך מתאר התנ"ך את עבודת האלילים שכבשה את הארץ בזמנו. בתנ"ך זאת לא מחמאה.
המאחזים לא מורשים אבל מתוחזקים, ממומנים ומוגנים עלי ידי זרועות המדינה. הם לא חלק מהחוק אבל הם חלק מהחזון, מהתוכנית.
עיסה מוחמד אעודת, עובד המחצבה, מתנדב לספר לי, בעברית שוטפת, מה קרה לפנות בוקר. "הם באו מלמטה", הוא אומר, "מלמטה רק יהודים או צבא יכולים לבוא. לערבים לא נותנים לעבור".
שני פועלים שלכם היו בתוך הבניין, אמרתי, הם לא יצאו החוצה?
"בטח לא יצאו", השיב, "שיהרגו אותם?"
למה הם לא קראו למשטרה, שאלתי.
הוא צחק. "למה", אמר, "מי עונה?"
מה עם המשטרה של הרשות, שאלתי.
"לא", אמר, "זה אתם, הבעיה שלכם".
מה אתם חושבים שצריך לעשות, שאלתי.
מחמוד חאתם, המבוגר בחבורה, ישב מאחור. "אתם תגידו", אמר בשקט.
מאיפה העברית, שאלתי.
"מבית הכלא", אמר וחייך.
משטובה בכל פינה
הפשיטות של הנערים על כפרים פלסטיניים הפכו לחלק מהשגרה: פיגועים ביהודים ביום, פרעות בערבים בלילה. גורם צבאי שמעורה בשטח מעריך את מספר המעורבים ב-250, גג 300. באזור בנימין מספרם מגיע ל-30. הם בני 14 עד 18. הכל ידוע, גם חוסר האונים בהתמודדות איתם ידוע. הנעלם הוא הכוונות של הממשלה: האם התופעה היא סטייה, חריג, תקלה, יתוש באוזן הכיבוש, או שהיא רק קצה הקרחון, חלק אינטגרלי בתוכנית-על לעיצוב מחדש של השטחים.
שלא תהיה אי-הבנה: פיקוד המרכז מוטרד מאוד ממה שקורה. מטרידים אותו אובדן השליטה, חוסר האונים, ההזמנה לטרור נגדי, פלסטיני, הטיית תשומת הלב מההתמודדות עם ארגוני הטרור הפלסטיניים, הפגיעה בחיילים, במפקדים, במתנחלים שומרי חוק. בדיונים הפנימיים החליטו להפסיק לכנות את הפורעים "נוער הגבעות" – תיאור מחמיא, רומנטי. קוראים להם עכשיו אנרכיסטים, עבריינים, נוער שוליים.
אכן, הם אנרכיסטים: הבוז שלהם למדינה, לזרועות שלה, למרוּת המדינה, מוחלט. הם רואים בה אויב. אבל כשמשווים למשל את הטיפול שלה באנרכיסטים מהגבעות לטיפול באנרכיסטים משמאל שהפגינו נגד גדר ההפרדה ליד בלעין, לפני כ-20 שנה וגם היום, מבינים שבישראל הכל יחסי, גם המושג אנרכיה. ההבדל איננו בין שמאל לימין: ההבדל הוא בין מי שאין לו פטרון פוליטי למי שיש לו. האנרכיסטים הנוכחיים הם בריונים מטעם.
שיחות בשטח מלמדות על פחד, מלמטה למעלה. ראש מועצת סינג'יל שממערב לכביש 60, מתחת למעלה לבונה, יוצא מחוץ לכפר כדי לספר על מה שעשו הפורעים לבתי הכפר. הוא פוחד להתקרב למוקד החיכוך: לא רוצה להסתבך עם הצבא, הוא אומר. הוא גם פוחד להסתבך עם פלסטינים שחושדים בכל מי שמדבר עם יהודים. החיילים והמפקדים נרתעים מלהגן על החקלאים במסיק, שמא יתועדו, שמא יסתבכו עם עורכי הדין של התוקפים. המשטרה נרתעת מלחקור, שמא תסתבך עם אנשיו של בן גביר. הפחד והאנרכיה הם חברים בנפש: הם מזינים זה את זה.
ביהודה ושומרון שוררים שלושה סוגי חוק: חוקי, לא חוקי וחצי חוקי. הסוג השלישי הוא המעניין. כל המאחזים והחוות שמוקמים עכשיו בלתי חוקיים, אבל חלק מהם מתואמים עם הצבא והמינהל האזרחי וחלק לא. המתואמים מתבססים בשטח ונערכים להלבנה או מפנים את הנקודה מרצון. הבלתי מתואמים מפונים או לא מפונים. חלק ממי שמכונים נוער הגבעות זוכים לחיבוק מהצבא ומתוארים כחלוצי ההתיישבות, מגיני המולדת, מלח הארץ; חלק אחר נחשבים לעבריינים מסוכנים. את הצבא זה מאוד מבלבל.
אני חוזר מהמזרח הפרוע דרך כפרים שקטים. הילדים יוצאים מבתי הספר. הם הולכים בחבורות, בנים לחוד ובנות לחוד. אמהות אוספות את הילדים בכלי רכב שאין עליהם לוחית, לא של הרשות ולא של ישראל. אלה המשטובות – מכוניות שנגנבו מישראל או נקנו לאחר שגמרו את שלהן, נמכרו לגריטה והוברחו לגדה. הכמות בתוך הכפרים מדהימה. המשטובות הן הצד האחר של האנרכיה.
