משדר מלחמה // ניר דבורי } כנרת זמורה דביר } 208 עמ'
רגע מפתח ב'משדר מלחמה', ספרו של ניר דבורי על סיקור מלחמת 7 באוקטובר, מתרחש תשעה ימים אחרי הטבח: הפרשן הצבאי של חדשות 12 זוכה לקבל תדרוך מאלוף פיקוד הדרום דאז, ירון פינקלמן, אבל השיחה ביניהם הופכת למשהו שחורג מהפורמט. "'אני כועס עליכם', אני אומר לו בכנות", משחזר דבורי, "ואני כועס גם על עצמי: בכל הפגישות, הסיורים, התדרוכים — בסוף האמנתי לכם".
המשפט הנ"ל הוא רק הצצה על הפיל שמתרוצץ בין דפי הספר: הכישלון הקולוסלי של מרבית הכתבים הצבאיים, בעיקר בטלוויזיה, בסיקור הצבא. בראשם ניצב באופן טבעי הכתב הבכיר של הערוץ הכי נצפה, אדם בעל פלטפורמה עוצמתית, שמקנה לו נגישות כמעט מיידית לדרגים הגבוהים ביותר. "בסוף האמנתי לכם" הוא סיכום פנומנלי; שלוש מילים שמסכמות אין-ספור שעות שבוזבזו על כתבות ודיווחים ששירתו את דובר צה"ל במקום את הצופים, והסתיימו בבוקר אחד שבו התברר עומק הבלוף והמחיר העצום שהוא גבה ועוד יגבה מהם. דבורי כמובן לא היה צריך לאמן את הצבא ולבדוק את המלאים בימ"חים, אבל הסיפור הוא אפילו לא "בסוף האמנתי לכם". אצל דבורי, כך נדמה, זה קרה די מההתחלה.
לזכותו ייאמר, שהוא לא מכחיש את קיומו של הפיל וגם לא מתעלם ממנו. בין תיאור השיחות והפגישות שדבורי מנהל במהלך המלחמה, הוא מודה בזרימתו עם ה"קונספציה" כלפי חמאס והיעדר חדות וספקנות כלפי מצבו האמיתי של הצבא בחודשים שלפני 7 באוקטובר. את המניפסט על תפיסתו העיתונאית הוא שומר לקראת הסוף, לחלק מעט יותר ביוגרפי (וחמוד בדרכו). "כשאני מסקר את צה"ל ומלווה אותו, אני עושה זאת באחריות", אומר דבורי, "המחיר הוא אותן ביקורות, שאני דובר הצבא או לא יודע לבקר או לאתגר אותו. אני מבין את זה, אבל מי שמכיר אותי ועוקב אחרי הדיווחים שלי, יגלה שבמקומות הנכונים אתגרתי את הצבא, תוך שאני משתדל להיות נוקב, אך לא מנקב".
ובכן, כמי שלא מכיר את דבורי אך בהחלט עוקב אחר דיווחיו, התיאור של ביקורת "במקומות הנכונים" לא מחזיק מים לקפה (משקה שכמובן חוזר על עצמו במסגרת שחזורי הסחבקייה עם קצינים). ראשית, "במקומות הנכונים" זאת מלכתחילה הגדרה סובייקטיבית, ואם דבורי מודה ש"לא הייתי מספיק ספקן" לפני 7 באוקטובר, אזי אולי "המקומות הנכונים" בכל זאת לא כל כך נכונים. אבל התירוץ הבא שלו עוד יותר מקומם: "נכון, שבעה באוקטובר לימד אותי שלא הייתי מספיק ספקן. ובכל זאת, צריך לזכור שאם אין כאן צה"ל חזק ובקונצנזוס, לא תהיה פה מדינה". באמת שקשה שלא לשאול: מה הקשר בין מחט לרחת לוקום? אם כבר, המסקנה ההפוכה: דווקא משום איזו תחושת "אחריות", שהתבטאה בעיתונות מטעם, דבורי ודומיו היו הכרית שעליה צה"ל הרגיש בנוח לנמנם. ובאמת התוצאה הייתה שכמעט לא הייתה מדינה.
מכיוון שרוב הספר לא עוסק בדבורי אלא במלחמה, אפשר גם לקרוא את מה שכבר נראה היטב על המסך: נטילת האחריות לא לוותה בשינוי דרמטי. הקונספט של "נוקב אך לא מנקב" נשמר למקרים בודדים מאוד, ולא נוקבים במיוחד, בעיקר נוכח היעדר התקפיות מספקת בחזית הצפונית הקרובה לליבו ואיזו הערה על משמעת חיילים בסוריה. אמנם, מלכתחילה לא הייתה סיבה לצפות שיתייחס להרס העצום ולמספר הבלתי נתפס של הרוגים והרוגות של נשים וילדים: דבורי, והוא לא היוצא מהכלל בחדשות 12, אף פעם לא רמז שהוא מתרגש מהדיווחים על אירועים החורגים לגמרי מפעולות מלחמה חוקיות. גם כשהרמטכ"ל הקודם מספר לו על מרכיב הנקמה בפעולות הצבא ("דיברתי עם החיילים בשטח, המילה הזו חזרה שוב שוב"), הוא נמנע מלהתייחס לנושא. לא בעיה כנראה. אבל גם בתוך ויכוח שהתנהל בתוך המיינסטרים, על אפקטיביות הלחץ הצבאי למשימת השבת החטופים, דבורי מיישר מעט את ההיסטוריה: "יותר ויותר נשאלת השאלה אם הלחץ הצבאי דוחף את חמאס לעסקה או מסכן חטופים", הוא כותב על תחילת יולי 2024, "לי, באופן אישי, אין את התשובה לשאלה הזו, אבל אני מאמין שהתפקיד שלי הוא להעלות את השאלות". בפועל, למשך תקופה ארוכה היה נדמה שדווקא הייתה לו תשובה די ברורה ואם מישהו באולפן כן שאל, הוא כבר שמע ממנו.
בדבר אחד 'משדר מלחמה' מצטיין: הוא מראה כמה מאמץ הושקע על ידי האנשים החשובים ביותר (ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש השב"כ הקודם) בימים הקשים ביותר, בהעברת מסרים חריפים לציבור מבלי להידרש לומר אותם בשמם, אלא דרך מסננת שנקראת "ניר דבורי". העובדה שבספרו הוא חושף את המקורות (לפחות בחלק מהמקרים ללא רשות, כפי שהבהירו יואב גלנט והרצי הלוי בעקבות פניית העיתונאי אבישי גרינצייג), רק מחדדת את מקומו של 'משדר מלחמה' בפנתיאון הגמלים שלא רואים את דבשתם. •
