אחרי שחזה בעליית הנאציזם, אז'ן יונסקו כתב ב-1958 את "קרנפים", מחזה מבריק העוקב אחר עיירה שתושביה הופכים לקרנפים. מתוכו נולד המונח העברי "התקרנפות", מטאפורה שנושאת מטען משל עצמה, שאיתו צריכה להתמודד כל הפקה חדשה, בהן זו שעלתה לאחרונה בבית ליסין בבימויו של יאיר שרמן.
העלילה פשוטה: עיירה גנרית מתערערת בשל קרנף הדוהר ברחובות. השמועה מתפשטת, אבל הרוב מעדיף לעסוק בשאלות שוליות ולא להתמודד עם האיום. בהדרגה מתברר שהקרנפים הם בני המקום, שהופכים מסיבה לא ברורה לבהמות.
במרכז עומדת דמותו של ברנז'ה (תום חגי המצוין), בחור לא מוצלח המאוהב בדייזי (ליהי קורנובסקי). הוא אנטי-גיבור שהופך לאחרון שעומד מול המגפה. זה עלול להישמע כמו ספוילר, אבל ב"קרנפים" הסוף ידוע מראש: העלילה אינה המוקד והדמויות אינן העיקר. בתיאטרון האבסורד הזה מה שחשובה היא המטאפורה. לכן הפקה חדשה חייבת תירוץ טוב כדי להוסיף משהו ל-70 שנות עיבודים קודמים. למשל שנתיים של מלחמה, פייק ניוז ושאלות מוסריות.
לעיתים זה עובד היטב: למשל כשהדמויות שואלות מה מבדיל בין אדם לבהמה; כשהקרנפים משתלטים על תחנות הרדיו; וכשנערך דיון האם קבוצה מסוימת אנרכיסטית בגלל דעותיה, או רק משום שהיא במיעוט. גם התפאורה שעיצבה פולינה אדמוב מככבת בשירות הרעיון: תחילה נחשף מבנה בטון אפרפר שיוצר מדרחוב. כשהוא קורס מתברר שהוא בנוי מספוגים, כמו ג'ימבורי. במעברים בין הסצנות השחקנים מסדרים אותם מחדש והופכים אותם פעם למשרד, פעם לדירות ובסוף לקרנף.
כדי לשרטט הקבלה לישראל, המעברים אף מלווים בשירים ארץ-ישראליים (מ"בת שישים" ועד "ההר הירוק תמיד"). הקהל שמצטרף בשירה מציף את השאלה: האם זו גם צורת התקרנפות? הרי השירים הללו נכתבו בשנות המדינה הראשונות כ"שירה מגויסת", שנועדה לייצר קולקטיב אל מול הפרט. אם כך, האם המחזה מדבר לא רק על עכשיו אלא גם על ראשית הציונות? אולי יש סיבה לכך שדווקא העברית אימצה את "התקרנפות", וכמו הקרנף שבתפאורה – שמסתתר מהרגע הראשון ומתגלה רק בסוף – גם הרמזים היו שם תמיד? אם זו הכוונה – שאפו. ואם לא, המסר לא מחזיק שעתיים ב-2025, עידן שבו המציאות חזקה מכל מטאפורה.
הביקורת המלאה בערוץ התרבות של ynet
