הדיווחים על שיקום פרויקט הטילים של איראן נשמע אולי מפתיע עבור מי שהפסיק לעקוב אחר הנושא בשלהי חודש יוני האחרון: בכל זאת, מעל כל מסך רענן התבשרה האומה שמשטר האייתוללות הובס וכעת הוא ילך לשבת בפינה ולחשוב טוב-טוב על מה שעשה. לפי כמה פרשנים, כולל כאלה שעברו דוקטורט מזורז במדעי הצנטריפוגות, הקרב היחיד שנותר לנהל הוא על הקרדיט.
גם בתחקיר של "זמן אמת" אמש לא נשמע ערעור על עצם ההחלטה לפתוח חזית ישירה מול איראן באמצע כל החזיתות האחרות, אלא רק מידה חריגה יחסית (כלומר מידה כלשהי) של ספקנות כלפי יכולתם של ההישגים להחזיק מעמד. התזה בכתבה של אבי עמית היא שהעיכוב בהכנת האופציה הצבאית (וכמובן בהוצאתה לפועל) היה כל כך גדול ומשמעותי, שאפילו מבצע מרשים כמו "עם כלביא" יזדקק לסרט המשך. אחת הסיבות לכך, לפחות לפי מספר לא מבוטל של מרואיינים, הוא הפער אצל ראש הממשלה בין הרטוריקה (אין צורך בדוגמאות) לבין המעשים (הקפאת תקציבים, אי-גיבוש אסטרטגיה ועוד).
בהקשר הזה ראוי לציין, שהביקורת מגיעה לא רק מצד החשודים המיידיים (מאהוד ברק ועד אביב כוכבי, שהופעתו כנראה מעידה שהוא פחות חושש מוועדת חקירה רצינית בעניינים אחרים) וגורמים שלא נחשפים בשמם ופניהם: גם אלוף (במיל') יעקב עמידרור, שנחשב מקורב לבנימין נתניהו, משתמש במילה "כישלון" ביחס להחלטה לא לתקוף באיראן בתחילת העשור הקודם. מאידך, ראש המל"ל לשעבר יעקב נגל נצמד לסנגוריה בשיטת "מה שהיה היה". אפשר רק לקוות שנתניהו מעריך את המאמצים.
עם זאת, ניכר כי "זמן אמת" אכן לוקה מעט בחוכמת הבדיעבד ביחס לסנטימנט הציבורי, כשהיא מתייחסת לכל הקונספט של "תקיפה באיראן" במונחים שלא היו רלוונטיים טרום 7 באוקטובר (וגם אחריו, למען האמת). קשה לזכור, למשל, את המהומה שהתעוררה ב-2011 אחרי שאהוד ברק זילזל בתרחיש של 500 הרוגים בעורף ואת ההפגנות שנערכו מתחת לביתו. פעולה קרקעית מאסיבית בעזה נחשבה לטאבו שנפרץ רק לאחר טבח מזעזע, אז התנגשות עם מעצמה של 80 מיליון איש?
ניתן לטעון, והדברים נשמעים לעיתים בשיח סביב התעצמות חמאס, שעצם ההתחשבות בדעת הקהל מעידה על כישלון מנהיגותי. אולם גם זה ממשיך את הקו המיליטריסטי ומעט חכמולוגי של "מדוע לא תקפתם אז": שאלות בגוון מדיני-אזרחי, כגון האם אכן הסכם הגרעין היה כה נורא (כפי שנטען בכתבה ללא ויכוח) והאם פרישת ארה"ב ממנו (ולא רק המחסור בתוכניות ליום שאחרי הפרישה) לא הייתה שגיאה קולוסלית, נותרות באוויר. למרבה הצער, גוברים הסיכויים שהן גם יישארו כחומר למחשבה בזמן השהייה בממ"ד.
