בחתונות ובר-מצוות בשנות ה-90 היו שתי אפשרויות להודיע שהאירוע נגמר ורצוי להתחפף הביתה. הראשונה הייתה להשמיע ברמקולים את המנון התקווה. כי אם כבר הולכים אז כדאי לזכור שלא תמיד הייתה ליהודים מדינה עם תקליטן ובורקס. השנייה היא רוג'ר ווטרס מפינק פלויד צועק על מורים ועל לבנים בחומה. מוזיקה תמיד הייתה דרך עדינה להודיע את מה שלא נעים לצעוק: אתם כבר לא רצויים.
להתקף החרדה שנקרא אירוויזיון הגענו הרבה אחרי שהרמקולים השמיעו את ווטרס. סקירת ה"אני מאשים" בתקשורת דווחה בדקדקנות. דגלים של פלסטין נספרו בקהל. כולל אחד שרקד לצלילי "מישל" בזמן שהחזיק אותו. אנחנו יודעים להכניע בריקוד גם את השונאים הגדולים שלנו.
הייתה גם את תקרית שבה הצלם נתקע ברקדנית שלנו, סאונד של הערוץ האוסטרי שנשמע כמו צליל התרעה מקדימה ונועם בתן שסיפר ששמע בוז חזק בזמן שהופיע. כל החומרים של מלחמה טובה אבל תוצרת חוץ. כלומר אם יהיו נפגעים, זה יהיה רק בנפש. את עצמנו אנחנו יכולים להרוג לגמרי לבד.
תחרות האירוויזיון היא לא דרך לקבוע לאיזו מדינה יש את השיר הכי טוב אלא עוד מדד כדי להבין את מקומנו בעולם. אחרי שנתיים של הוריקן ויום חדש שיזרח, הגענו עם אהבה, אבל אהבה רעילה. השיר "מישל" מספר עלינו יותר ממה שנרצה להודות. על ישראל החרדתית. שפוחדת לאבד את מה שיש לה אז נלחמת ומתגוננת גם כשהאירוע לא כולל אזעקות וטילים.
סיסמת "ביחד לנצח" שנלקחה מהמלחמה חזרה על הטיותיה השונות. במהדורת שישי של כאן אמרו ש"תודעת הניצחון של המשלחת צריכה להילמד בבתי הספר". ב-12 אמר דני קושמרו "מחר בערב נהיה עם אחד עם שיר אחד". במהדורת 13 התעלמו מהתחרות אבל השקיעו בספיישל אירוויזיון ב"אל תפיל את המיליון". אם כבר חרדה אז שתהיה מסחרית.
החששות לא נזרעו בוואקום. האינסטגרם של בתן נחסם פעמיים. איגוד הסטודנטים היהודים באוסטריה לא קיבל אישור להקרין את הגמר בקמפוס בנימוק של סכנה לביטחון. אבל בסוף-בסוף מדובר על החשש לאבד את הכבוד.
אנחנו לא היחידים. רוג'ר ווטרס, פעם האיש שאחראי לפזר את כולנו הביתה, מימן מפגן מחאה בווינה שכותרתו "קונצרט נגד רצח עם". מאות פרו-פלסטינים הניפו דגלי פלסטין וקראו להחרים את ישראל. ב-2006 הוא עוד האמין שנצליח לעשות שלום והופיע בארץ בכפר דו-לאומי שבו מתגוררים ערבים ויהודים. היום הוא כבר איבד את הכבוד אלינו, סוחף אחריו מדינות כמו ספרד, הולנד, אירלנד, סלובניה ואיסלנד שפרשו בגלל שישראל משתתפת. אולי בפעם הבאה אנחנו פשוט צריכים להופיע בתחרות עם התקווה. לפחות נעזוב עם כולם יחד.
בקטנה
כדאי מאוד לראות את "האגדות" בנטפליקס. סדרה בעצ לת שישה פרקים שמבוססת על סיפור אמיתי. העלילה עוסקת בצוות המכס הבריטי הפועל כדי לעצור את כמויות ההרואין שנכנסות למדינה על ידי קרטל טורקי. מעבר לדמויות היוצאות מהכלל, זו הזדמנות להבין איך הפכה בריטניה, בראשות מרגרט תאצ'ר, למדינה בתהליך התצ פוררות עם כמויות של מהגרים עבריינים שאין להם שום כבוד למורשת של הוד מלכותה. ואיך פוליטיקאים מנסים להציג את המדינה כרבת־עוצמה בראשותם בזמן שהיא נשענת על קומץ קטן של אנשים שעושים את העבודה האמיתית. נשמעת כמו אגדה שיכולה להתרחש גם במזרח התיכון.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.05.26
