החזרות להצגה "בית ברנרדה אלבה", שביים עידו קולטון לתיאטרון גשר, התנהלו בתקופת המלחמה עם איראן בין אזעקה לאזעקה. "הרגשת כלוא בתוך מלחמה שאתה לא יודע למה התחילו אותה ומתי היא תיגמר", אומרת אפרת בן צור, שמגלמת בהצלחה גדולה את ברנרדה, גיבורת מחזהו של פדריקו גרסיה לורקה, שנחשב לדמות מסוכנת בספרד הפשיסטית בתקופת מלחמת האזרחים בגלל נטיותיו המיניות, דעותיו הליברליות וביקורתו כלפי השלטון. לורקה הוצא להורג באוגוסט 1936, חודשיים לאחר שכתב את המחזה, ובמשך 40 שנה היה אסור להזכיר את יצירתו בספרד.
המחזה, שמציג בימים אלו, מתחיל כשבעלה של ברנרדה מת והיא מכריזה על שמונה שנים של אבל, שבמהלכן היא סוגרת בבית את חמש בנותיה, אוסרת עליהן לקיים מערכות יחסים ומנסה לשלוט בחייהן לחלוטין. "אבל אי אפשר לכלוא בני אדם, אי אפשר לכלוא תשוקות, ואי אפשר לכלוא כאב", אומרת בן צור. "הכל מתפוצץ ונחרב וקורס".
מה הופך את המחזה לרלוונטי במשך כל כך הרבה שנים?
"זה מחזה נהדר. הוא אמנם נכתב בספרד לפני 90 שנה על מצבן של נשים, אבל אתה לא יכול שלא להרגיש דרכו את ההשתקפות של החיים שלנו כאן. הבית שהיה אמור להגן עלינו הופך לכלא. האישה הזאת נמצאת במלחמה על הקיום שלה ושל הבנות שלה. יש הרבה אפשרויות לנתח את המחזה, אבל זו קלסיקה מפוארת, ותיאטרון גשר לא מפחד להתעסק בקלסיקות האלה".
אחרי המלחמות, הקהל לא מצפה לראות הצגות מבדרות וקלות יותר לעיכול?
"תפקידה של האמנות הוא לא רק לשקף את המציאות, אלא גם להאיר אותה מזווית שמכריחה אותנו לחשוב מחדש על מה שנדמה לנו מובן מאליו. תפקידו של התיאטרון הוא לא רק לענג את הקהל, אלא גם לאתגר אותו ולגרום לו לחשוב על עצמו ועל החברה שבה הוא חי. אותי מעניין לראות דברים מעניינים. אם זה קומדיה או דרמה, זה לא מה שחשוב. כשאתה בא לתיאטרון והאור כבה, אתה פתאום בוכה, מרגיש, כואב ומזדהה עם כל מיני דברים שלא נתת לעצמך להרגיש במציאות".
