בקולנוע האמריקאי, אזרחים מהשורה נחשבים ל"משעממים" - אלא אם הם שוטרים, או פועלים בדרמות רפואיות מוגזמות כמו "האנטומיה של גריי" או "The Pitt", שבהן כל שתי סצנות מישהו נפגע מירי. לשיטת הוליווד, אם לא כולם צועקים וחווים משבר קיומי, איך נדע שזו עבודה אינטנסיבית?
קאט לאירופה: הסרט השוויצרי "משמרת מאוחרת" הוא מקרה בוחן הפוך. העלילה מלווה משמרת של אחות חרוצה (לאוני בנש). בית החולים מצוחצח מבחוץ אך חסר צוות מבפנים, והיא מופקדת לבדה על תריסר חולים. הצרות כאן יומיומיות: מחלות "משעממות" כמו סרטן או חסימות מעיים, ומטופלים מנדנדים אך בתחום הסביר. הבעיה האמיתית היא שחיקה ומחסור בכוח אדם – כמו שאנחנו חווים בישראל.
העובדה שזו רק "עוד משמרת" שבה משהו בגיבורה נשבר, הופכת את סרטה של פרה וולפה למרשים, אך יש בו גם ממד מנייריסטי מגויס מדי. שמו המקורי הוא פשוט "גיבורה", והוא נחתם בכתובית דידקטית על המחסור באחיות בשווייץ – מה שגורם לו לעיתים להרגיש כפמפלט של איגוד עובדים ולא כיצירה קולנועית. לפחות הצילום של יודית קאופמן משובח.
בסופו של דבר, גם הוליווד שחייבת מצבי קיצון כדי להצדיק כרטיס וגם הקולנוע האירופי שמקדם סוגיות סוציאליות ללא עידון – מייצרים ניסוי מעניין, ו"משמרת מאוחרת" הוא עדיין סרט ראוי לצפייה, שגם יגרום לאחיות רבות להזדהות.
