דודו טסה הוא צייד של שינויים. של תנועות בתוך שקט. יש לו סבלנות לחכות להן כמו צלם טבע או דייג. הוא אורב לנמר או ללברק באופן עיקש. מחכה שיופיעו לרגע ויזיזו משהו בלב. שירכיבו שיר של פחד, כאב או אהבה. אבל טסה לא נסחף לים בשביל המארב. אם אין קרקע הוא מפחד להגיע. הים מבלבל עם גלים של נקמה עצמית. שחייה בתוכך בלי קרקע יכולה להפוך לטביעה משנית.
"לתפוס דג" סרטו התיעודי של אילן אזולאי, מלווה את יצירת האלבום "אִי" של טסה באי קורפו ביוון. זה סרט יפה. כמו שיר. כמו תמונה שתופסת רגע. יש בו מהקרקע בבן נח שמגיע לסטודיו וטסה צריך להכין מנה חמה. יש לו עוד שתי בנות, הרבה טלפונים והסעות למסגרות. קרקע שלפעמים רועשת מדי להרגיש משהו בשיא העוצמה ולא להישאב לאדמה. וילדים הם אדמה.
טסה לא מת על ראיונות. סיפור המסגרת של חייו סופר כמה פעמים. גדל בתקווה. ילדות של שכונה בצל בגידת המוזיקה שחשו סבו ואחיו, "האחים אל כווייתי", מגדולי המוזיקאים בעיראק שבאו לארץ והשאירו שם את המנגינות וההצלחה. בישראל הצעירה לא היה מקום לתרבות בערבית. מישהו מעלה על דעתו ילדים מקשיבים בווקמן או ברמקולים לעבד אל-והאב?
בעיות זהות עלולות להשאיר אותך בודד. "כמה מותר לך לעשות אחרת? להרגיש ולחשוב אחרת. מההורים שלך, מהחברים שלך, מהשכנים והעולם. וכמה אשמה", הוא שואל. זה לא פצע עדתי כי טסה הוא לא עדה. הוא אדם שלמד לפרק ולבנות מחדש במילים ולחן. לברוח מהגדרות שמוצאים מורכבות רק בעור לבן. ממה שמכריח אותו לחשוב בתבניות ומפציר בו להסביר. למה הוא שומע בערבית אבל הופך אותה לרוק. למה שמאל ולא ימין. איפה השכונה דודו. החלפת את העראק ביין אדום?
ויש את אביו. הוא נפטר לפני שנה אחרי שחלה בדמנציה. "אבא שלי הוא הקהל. אם אני רוצה לדעת איפה אני עומד מבחינה קהלית צריך להשמיע לו את השיר או את האלבום והוא אומר לי את האמת ישר בפרצוף", אמר בראיון ב"פגישה" עם רוני קובן לפני כשמונה שנים.
בסרט סיפר שכתב עליו שירים כל זמן שהיה חולה. מאז שנפטר הוא מתקשה. הוא עומד מול האין. מול הפחד שבאובדן הזהות שוב. אם אין לך אבא אתה עדיין ילד שלו? מי אתה. אם איבדת את הקהל הכי חשוב שלך. יש מחיאות כפיים שיכולות לגרום לך להרגיש שאתה נוכח?
ובסוף קיימת האמת האיומה, כפי שהוא מגדיר אותה. לעלות לבמה כדי לקבל אהבה. תיקוף לכל מה שהוא מרגיש. לדבר עם העולם רגע לפני שהוא חוזר לאדמה ולמנה החמה. מסע ארוך של ציד שלא נגמר. לפחות הוא עושה את זה בלי להילחם בכוח הכבידה.
בקטנה
תשדיר הבחירות שפירסם בנימין נתניהו לשבועות תחת "חג שמח!", מלווה משפחה שבה הבן יוצא מהארון לא רק כימני אלא גם כביביסט. האמא מתעלפת, האבא בהתקף חרדה. "אתם לא היחידים שמתמודדים עם אפליה", נאמר. לא ברור למה ראש הממשלה הנוכחי מציג את תומכיו כמיעוט נרדף. אבל האיש הוא אותו איש רק הפחד שנזרע משתנה. לפעמים איראן, לפעמים ערבים. לפני 30 שנה הסיסמה הייתה "נתניהו עושים שלום בטוח" היום אפשר להכריז שבטוח שלא. לעשות שנאה? זה כבר סיפור אחר
