איך יודעים שבא אביב? ובכן, לחובבי קולנוע תיעודי זה כמעט קל מדי, ונמצא בשם — דוקאביב. כן, פסטיבל הקולנוע שנערך מדי מאי/יוני בסינמטק תל-אביב וברחבי העיר מושך אליו רבבות צופים בכל מהדורה.
הדבר המרשים ביותר בפסטיבל השנה הוא לראות כמה התוכנית הבינלאומית עשירה, ובעין חיצונית לא הושפעה בכלל מהדימוי הקשה של ישראל בעולם. זה ממש לא ברור מאליו: בשנה שעברה אלפי אנשי קולנוע בעולם, ובהם כוכבים הוליוודיים, חתמו על עצומה מבישה שבה קראו להחרים את כל מוסדות הקולנוע הישראליים, ובהודעה לעיתונות אוזכר ספציפית פסטיבל דוקאביב. השנה ההנהלה עבדה קשה מהרגיל — וגם אם היו יוצרים מפוצצים בשנאה שהחרימו, הדבר לא ניכר בתוכנית העשירה. הנה כמה סרטים בולטים בפסטיבל שהסתמן לנו לראות ו/או אנחנו סקרנים מאוד לגביהם, ושווה לדגום.
השראה ופחד ברוסיה
לאלו שמדמיינים בעיני רוחם את היוצרים הדוקומנטריים בעולם כערב רב של אקטיביסטים אנטי-ישראלים, אפשר לדווח בהומור ש-1. אתם טועים. 2. גם אם לא, הם עוד לא "נפלו עלינו". כי מבחינת נוף קולנוע הדוקו הבינלאומי, המלחמה המדוברת והחשובה ביותר בעולם היא זו שבאוקראינה, והמשטר שחוטף הכי הרבה עוינות הוא הרוסי.
"פוליצק: הקולות שמתנגדים לקרמלין" נראה כמו הרחבה של זוכה האוסקר "מר אף אחד נגד פוטין", דוקו שהוצג בדוקאביב שעבר על מורה מתנגד משטר שברח מרוסיה. זה תיעוד גורלם של האסירים הפוליטיים ברוסיה דרך סיפורם של שלושה אישים — תלמיד בן 14, מחזאית תיאטרון וזוכה פרס נובל מהולל — שהעזו להעלות טקסטים ביקורתיים נגד השלטון ומצאו את עצמם על הכוונת שלו. זה סרט מעורר השראה ופחד במקביל, כי הוא מראה איך גם בחברה הכי מסוגרת יש עדיין קולות אמיצים, ומנגד מראה את המאמץ שמושקע כדי להשתיק ולהעלים אותם מהעין ומהלב.
• וגם: באותו עניין, "לא נועדה לפוליטיקה" הוא פיצ'ר פוליטי אנטי-דיקטטורי על הנשים שהפכו למנהיגות האופוזיציה בבלארוס ומנסות (בינתיים ללא הצלחה) להפיל את לוקשנקו, השליט בן הברית של פוטין ששולט במדינתו כבר 32 שנה ודאג גם לזייף בחירות כדי להמשיך בשלטונו. "מיומנו של פושע אמיתי", סרט קצת יותר אסקפרימנטלי-אישי שבו במאי בשם אלכסנדר רודניאנסקי, אוקראיני שפעל ברוסיה אבל נאלץ להגר משם אחרי שהשלטון יצא נגדו, יוצא מרחוק לסיבוב בנופי מולדתו האוקראינית ומחבר בין עבר, הווה ועתיד, עם מחשבות על ציות מול סרבנות, הסכמה ומרד.
על תרבות וניצול
אם הולכים לסרט נטו על נושא, נראה שהסרט שמסמן איקס על כל מילות הבאזז של חיינו, הוא "אילון מאסק — הניסוי של טסלה" על בעלי רשת "איקס" והאיש העשיר בעולם. הסרט המאוד מבדר ומטריד במקביל הזה מתחבר לקריירה של מאסק בטסלה, ומנסה להבהיר איך היא קצת משקפת את מהלכיו בעולם בכללי: מהבטחה גדולה לעתיד מתוק, דרך שימוש במילים שמבטיחות מהפכה, והכל תחת תרבות ארגונית שמסתירה היטב ניצול וחאפריות.
• וגם: אולי הניגוד הכי גדול של מאסק בארה"ב ובעולם יכול להגיע מהסרט "ג'יין אליוט נגד העולם". הוא עוקב אחרי דמות קצת פחות מוכרת בארץ שכדאי להכיר: ג'יין אליוט, מורה מאייווה שהפכה בשנות ה-60 הסוערות לאקטיביסטית, והיום היא כבר בת 90 ועדיין לא חוששת להילחם את המלחמות הנכונות, בעיקר בכל הקשור לגזענות שעוד טבועה בנו, ובמקביל לזעזע את הקהל שלה בשפה מצחיקה ובוטה.
בעקבות הקרחונים הנעלמים
מי שכל האקטואליה הזו אקטואלית לו מדי, ימצא מזור בשורה ארוכה של סרטים בדוקאביב שמתמקדים ביחסיו של האדם עם הטבע. הבולט מכולם הוא "זמן ומים", סרטה החדש של הבמאית המצוינת שרה דוסה, שסרטה "אש האהבה" על זוג חוקרי הרי געש היה להיט תיעודי מוצדק לפני כמה שנים בבתי הקולנוע. עכשיו היא חוזרת בסרט שהוא קצת השלמה של הסרט ההוא, בהפקת נשיונל ג'יאוגרפיק.
זהו סרט על משורר ויוצר איסלנדי, נצר למשפחת חוקרי קרחונים, שיוצא למסע שהוא במקביל בטבע ובהיסטוריה שלו ושל משפחתו, לאור היעלמות הקרחונים האיטית וההשתנות של העולם סביבו. גם בישראל החמה, שבה נראה לפעמים שיש לנו צרות דחופות יותר, סרטה של דוסה מרגיש רלוונטי מאי פעם — מצחיק, מעורר מחשבה ובעיקר עצוב.
• וגם: סרטיה של דוסה, והרבה מאוד מסרטי הדוקו-טבע המלנכוליים-פילוסופיים של ימינו, הם כולם "הילדים" של הקולנוע של הבמאי הגרמני הענק וורנר הרצוג, מהטיפוסים הכי מרשימים וקיצוניים בתולדות הקולנוע (אחד משחקניו ניסה להרוג אותו, והוא כמעט נקטל כמה פעמים, כל פעם בדרך יותר מוזרה ומצחיקה). הרצוג, שהוא גם במאי עלילתי מיוחד, זוכה בפסטיבל למחווה לקריירת הדוקו שלו, שכוללת סרטים על פילים והרי געש. אבל מכולם, חובה לראות את "גריזלי מן" מ-2004, שנחשב לאחד מהסרטים התיעודיים הגדולים בכל הזמנים, ובו הרצוג מתחקה אחר גורלו של חובב דובים באלסקה. זה סרט על טבע שתמיד נראה בנסיגה, ואז מנצח בקרב מול האנושות, והוא לא מרחם עליה. סרט ענק.
השואה בראי הקלישאות
"הולופיקשן", אולי הסרט הכי מעורר מחשבה בפסטיבל, הוא מה שנקרא "מאסה קולנועית" — סרט שעושה שימוש ביותר מ-3,000 (!) סרטים וסדרות שנעשו על השואה. הסרט, שהוא כמו מונטאז' ענק שמחובר דרך מוזיקה צורמת ומלהיבה במקביל, מראה איך האירוע ההיסטורי החשוב בכל הזמנים דורדר בהדרגה לקלישאות שחוזרות שוב ושוב, ובמקביל איך הקלישאות האלה דווקא מנציחות אותו יותר מכל שיעור היסטוריה.
• וגם: חובבי קולנוע לא ירשו לעצמם לוותר על "הוורטיגו של קים נובאק", סרט המתחקה אחר כוכבת סירטו האלמותי של היצ'קוק, שהיא היום בת 93 ואחת הנצרים האחרונים להוליווד הקלאסית והזוהרת. בסרט המיוחד יש גם לא מעט דיון על נשיות בהוליווד בעבר ובהווה, כשדבר אחד בטוח — נובאק נותרה אישה מסתורית ומרשימה כל כך.
7 באוקטובר חי וקיים
התחרות הישראלית היא תמיד מוקד עניין מרכזי בדוקאביב, כשהיא תמיד מניבה סרטים שחלקם הופכים בהמשך לשיחת היום, הרבה מעבר לקהילת הדוקו (למשל "סאלח, פה זה ארץ ישראל" או "מוות בבאר שבע"). השנה לא חסרים סרטים מסקרנים כמו "אסתר" על אסתר עופרים, "תווי פנים" שבו הבמאי דוד אופק חוזר לצייר קלסתרונים של המשטרה שתיעד בעבר, או "אין יותר אופציות", שבו הבמאית הילה מדליה, שהייתה מועמדת לאוסקר רק לפני חודשיים על סרט קצר שעסק בישראלים המתנגדים למלחמה בעזה, חוזרת בסרט שונה לחלוטין על הונאת מיליארדים שביצעו ישראלים בארה"ב.
אבל הסרט שהכי מסקרן אותי באופן אישי הוא "סגל חסר" של הבמאי הישראלי המצוין אבידע לבני ("רצח בקולנוע צפון") שעוסק בקבוצת הכדורגל "שועלי כפר עזה" וניסיונה להתגבר על היום הנורא ההוא והשלכותיו ולהמשיך לשחק, גם כששניים משחקניה נמצאים בשבי (גלי וזיו ברמן, שמאז שבו, וכולנו מאושרים מכך). זו עוד המחשה לכמה 7 באוקטובר חי ורוטט בכולנו, וימשיך להיות אירוע מגדיר בעשורים הקרובים.
• וגם: עוד סרט שיזכה לבכורה ישראלית בפסטיבל, אבל למעשה זו מעין בכורה שנייה, הוא "מכתב לדויד: הגרסה השלמה", סרט ששונה בעקבות שובו של החטוף דוד קוניו. כזכור, הבמאי תום שובל הוציא לפני שנה סרט על קוניו, ששיחק לפני עשור וחצי בסרטו "הנוער" ויצר בשיתוף פעולה עם משפחתו של קוניו סרט רגיש שכולו קריאה לשחרורו. כשקוניו שוחרר, הוא התייצב תוך שבועות ספורים לצילומי השלמה של הסרט (שאותם תיעד גם החתום מעלה בכתבה ב-"7 לילות") כדי להעניק לסרט ולעצמו את הסוף החדש המגיע לו. ועכשיו המסע הזה מגיע לסיום בדוקאביב. פסטיבל שמח לכולם.
• הפסטיבל יתקיים בין 28 במאי ל-6 ביוני בסינמטק תל-אביב ובאתרים ברחבי העיר. פרטים וכרטיסים באתר הפסטיבל.
