גם מתנגדיו הגדולים ביותר של דונלד טראמפ יסכימו על דבר אחד: יש לו אינסטינקטים פוליטיים נהדרים.
הנשיא ידוע כמי שמרגיש מהבטן היכן הציבור האמריקאי עומד. האינסטינקטים האלה, ללא ספק, אמרו לטראמפ גם לפני שלושה חודשים את מה שאמרו לנשיאים שקדמו לו: לא לצאת למלחמה נגד איראן. אחד ההבדלים הוא שהנשיאים הקודמים גם קיבלו ייעוץ של מומחים אמיתיים לאזור, שבין היתר אמרו בשעתו גם לביל קלינטון וגם לג'ורג בוש הבן וגם לברק אובמה וגם לג'ו ביידן ואפילו גם לטראמפ בקדנציה הראשונה - כשעלתה הדילמה אם לתקוף את איראן כדי ללחוץ אותה להסכם גרעין - שאי אפשר להכריע מדינה ענקית כזו רק מהאוויר וכי היא צפויה לסגור את מיצר הורמוז.
בקדנציה השנייה, אין לטראמפ מומחים כאלה סביבו. מי שיש, שכנעו אותו שאיראן זו ונצואלה: שהוא יסיים את המלחמה במהירות, ימנה למנהיג בטהרן מישהו שימלא את הוראות ארה"ב וייצא למצעד ניצחון בוושינגטון. שלושה חודשים אחרי, כתב בסוף השבוע הפרשן השמרן הוותיק, רוברט קגאן, מהאנשים שנעמדו על הרגליים האחוריות כדי לשכנע שאפילו היציאה למלחמת עיראק של בוש הייתה מוצדקת: ”תכנית סוף המשחק של טראמפ עכשיו היא כניעה. נראה שהוא מקווה לחמוק מבלי שהאמריקאים ישימו לב לגודל התבוסה הזו".
החליף חמינאי בחמינאי
לפני 11 שבועות, בתחילת המבצע, צעק טראמפ ברשתות החברתיות: "לא תהיה עסקה עם איראן מלבד כניעה ללא תנאי!“ הבית הלבן פרסם הבהרה כמה שעות לאחר מכן, בה נאמר כי גם אם איראן לא תיכנע רשמית, טראמפ יודיע על הכניעה הזו. הוא למעשה החל לטעון כבר בימים הראשונים כי בפועל הוא הוביל ל"שינוי משטר" מאחר ובהנהגה האיראנית הוחלף חמינאי אחד באחר. אבל היום יודעים גם בבית הלבן שההסכם המתגבש כפי שהוא נראה כרגע, מסתמן כהפסד מביך דווקא לארה"ב. רבים בוושינגטון מצביעים על כך כי, בטח בשלב הראשון, ההסכם לא משיג דבר מלבד סוג של חזרה למצב שהיה לפני המלחמה.
יו"ר בית הנבחרים, מייק ג'ונסון, מיהר לצייץ אתמול כי "הנשיא טראמפ הוא היחיד שיכול היה להביא את איראן לשולחן המשא ומתן". זה כמובן שקר - תחת הנשיא ברק אובמה נוהל משא ומתן עם איראן, שהסתיים בהסכם שהוציא מהמדינה 97 אחוז מהאורניום המועשר - ובעצם התנהל גם מו"מ תחת ביידן וטראמפ עצמו, ממש רגע לפני המלחמה. אבל ניסיון הגזלייטינג הזה מסמל את ההבנה של המפלגה הרפובליקנית כי היא נמצאת בבוץ. היא תצטרך ללכת לבחירות האמצע בנובמבר מבלי שתוכל להראות לאמריקאים המדוכדכים שום הישג ממשי: יוקר המחיה משתולל, המדינה מפולגת יותר מבכל שלב מאז שנת ה-60', והמלחמה נגד איראן - שגבתה את חייהם של 13 חיילים אמריקאים ועלתה טריליונים - מסתיימת בקול ענות חלושה.
מתבצר באולם הנשפים
עד כמה בבית הלבן מבינים שיצטרכו להתגונן כדי להצדיק את סיום המלחמה בצורה כזו, ניתן היה ללמוד בשבת ממעקב אחר פיד הטוויטר העצבני של אחראי התקשורת, סטיבן צ'אנג. אחרי שצייץ דברי שבח והלל לטראמפ על כך שהוא "עובד במוצאי שבת!", הגיב צ'אנג לביקורת ארסית של מזכיר המדינה לשעבר פומפיאו על ההסכם המתגבש: "למייק פומפיאו אין פאקינג מושג על מה הוא מדבר. הוא צריך לסתום את הפה המטומטם שלו ולתת למקצוענים לעבוד".
“אני עשיתי את זה”. סטיקר שהוצמד למד מחירי דלק בתחנה בארה”ב
(CHIP SOMODEVILLA, AFP)
חוץ מפומפיאו, ספגה העסקה ביקורת מהסנטורים הרפובליקנים רוג'ר וויקר, טד קרוז ולינדזי גראהם, אולי גדול תומכיה של ישראל בקונגרס שהמלחמה באיראן הייתה שאיפה ארוכת שנים שלו. "עסקה כזו תהיה סיוט לישראל", כתב גראהם בישירות.
רצף הממים והפוסטים ששלח טראמפ ב-24 השעות האחרונות מבהיר כי הוא כבר עמוק בניסיון לייצר נרטיב מנצח. טראמפ באמת האמין שהמלחמה תסתיים תוך שבועות ספורים ב"כניעה ללא תנאי", אבל עכשיו המונדיאל מעבר לפינה וטראמפ לא יכול להרשות לעצמו אירוע עולמי כזה בארה"ב שמתרחש תחת ענן של מלחמה. גם מעמדו בסקרים מעולם לא היה רע יותר והקרע הפנימי שיצרה המלחמה בתוך תנועת MAGA מחריף.
טראמפ עדיין יכול לרשום לעצמו אחיזת ברזל במפלגתו, כפי שהוכיח שבוע שעבר הפסדו בפריימריז הרפובליקניים של חבר הקונגרס ה"מורד" והאנטי-ישראלי תומאס מאסי - שהנשיא היה מושקע אישית בניסיונות להדיחו.
אך בסופו של דבר, ניכר שטראמפ באמת רק רוצה לחזור להתעסק בדבר אחד, שגם הוא באחרונה נתקל בקשיים: בניית אולם הנשפים בבית הלבן, בצלמו ובדמותו.
