ליואש אלרואי
"לַמְּקוֹמוֹת, הִכּוֹן, צֵא!", שׁוּב נִשְׁמַע הַקּוֹל
מִלִּפְנֵי יוֹבֵל שָׁנִים. אָמְנָם מַסְלוּל הַחוֹל
הַמְּשֻׁטָּח כֻּסָּה זֶה כְּבָר בְּמִרְצָפוֹת
אַךְ הָעֵצִים, כָּךְ לְפָחוֹת נִדְמֶה, אוֹתָם עֵצִים
אַף אִם גְּבוֹהִים בְּמֶטְרִים אֲחָדִים וְצִפּוֹרִים שׁוֹנוֹת,
נִינֵי-נִינִים לַצִּפּוֹרִים הַהֵן, שׁוֹכְנוֹת בָּעֲנָפִים.
מַדְהִימָה אוֹתִי עַכְשָׁו הַמְּהִירוּת שֶׁבָּהּ
רָצִים מִכִּתָּה ו' לְעֵבֶר גִּיל הָעֲמִידָה.
כְּאִלּוּ הַמִּלָּה "צֵא" שִׁגְּרָה מִין טִיל
שֶׁטָּס בְּגֹבַהּ מֶטֶר וּשְׁמוֹנִים מֵעַל לָאֲדָמָה
(רָאשִׁי וּבְתוֹכוֹ כְּמוֹ בְּקֵן הַמֹּחַ הַמְּבֹהָל).
וְהַמִּלָּה "הִכּוֹן" רָמְזָה לְהִתְכּוֹנֵן לִקְרַאת
הַמְּשׂוּכוֹת עַל הַמַּסְלוּל.
הַהוּא מֵאָז הָיָה בְּסַךְ הַכֹּל שִׁשִּׁים
אוֹ מֵאָה מֶטֶר וַאֲנִי לָרֹב הָיִיתִי הָרִאשׁוֹן.
אֲנִי זוֹכֵר אֶת מְתִיקוּת שִׂמְחַת הַנִּצָּחוֹן
וּבְחָכְמַת-בְּדִיעֲבַד רוֹצֶה לִפְקֹחַ
אֶת עֵינֵי הַיֶּלֶד:
"אַל תֵּצֵא מֵהַמָּקוֹם, אַל תָּרוּץ!"
גַּם אִם תַּעֲמֹד, כַּדּוּר הָאָרֶץ יִסְתּוֹבֵב,
גַּם אִם תִּשָּׁאֵר, הַזְּמַן יַחֲלֹף,
גַּם אִם לֹא תָּזוּז לְשׁוּם כִּוּוּן,
תִּהְיֶה עַד-מְהֵרָה לְצֵל, כְּמוֹ זֶה
שֶׁמְּטִילִים עַל הַמַּסְלוּל גִּזְעֵי-עֵצִים מִצַּד יָמִין.
הִנֵּה אַתָּה עוֹד רָץ וּמִתְנַשֵּׁף
וּמְחַפֵּשׂ דְּבַר-מָה שֶׁכַּנִּרְאֶה
הָיָה שָׁם כָּל הַזְּמַן.
הַבְּעָיָה הִיא הֱיוֹתוֹ שָׁקוּף וְלֹא נִתְפָּס
כְּלָל בַּחוּשִׁים. אוּלַי הוּא מַשֶּׁהוּ
כְּמוֹ כִּוּוּץ שֶׁל הָרִיסִים
אוֹ הִשְׁתַּנּוּת שֶׁל אוֹר.
מֵרוֹץ שֶׁאֵין בּוֹ טַעַם כַּנִּרְאֶה
זוּלַת הָעֹנֶג בַּנְּשִׁימָה.
