לבן-גוריון מיוחסת האמירה "כאשר יהיו לנו גנב יהודי, זונה יהודייה ורוצח יהודי, נדע שיש לנו מדינה". גנבים הם סימן לנורמליות (ספק אם יכול היה לדמיין מעשי שוד ופרעות של יהודים כשרים המתפרסמים מדי יום ב'חוות' בגדה. ה'נורמליות' עולה על גדותיה). והנה הספר שלפנינו מראה כי אין חדש תחת השמש, וכבר בימי הביניים לא חסרה פשיעה יהודית אותנטית.
אלא שכדי להראות זאת נדרשת עבודת נמלים היסטוריוגרפית. אין בימי הביניים סטטיסטיקות, אין משטרה ואין משרד פנים. הרבה מהידע ההיסטורי שלנו על אירופה הנוצרית בתקופה זו לקוח מרשימות בתי משפט (ואם יש חקירת אינקוויזיציה — מה טוב). אבל בקהילות היהודיות אין בתקופה זו רשימות בתי דין. מה שיש זה סיפורים, וגם הם כתובים בקיצור בתוך תשובות הלכתיות וכיוצא באלו, ויש לחלצם באזמל ולנתחם. וישנן גם תקנות, אך קשה לדעת בדיוק מה המציאות שהן באות לתקן. במזרח המצב טוב בהרבה, בשל ממצאי הגניזה שבהם עיסוק מפורט בחיי היום-יום, אך המחבר עוסק בעיקר במרחב האשכנזי, ושם מלאכת חילוץ הריאליה, בייחוד ריאליה של סטיות חברתיות שטיבה להיות נסתרת, דורשת עבודת בלשות של ממש, התחקות אחר רמזים ורמזי רמזים.
ואם בכך לא די, הרי שכוחות שונים חברו כדי להעלים את הפושעים היהודים מן התמונה ההיסטורית. הסטוריונים לא ששו לדבר על כך כדי שלא לשתף פעולה עם סטריאוטיפים אנטי-יהודיים (רוצחי ישו, גנבי לחם הקודש, וכולי). כך למשל, שפת הגנבים, הנוודים ופורעי החוק בגרמניה הימי-ביניימית (Rotwelsch) הכילה מילים רבות בעברית וביידיש, אך בסוף המאה ה-19 שפה זו הפכה כלי ביד אנטישמים כדי ליצור משוואה בין יהודים לגנבים ובין גנבים ליהודים, ועל כן חוקרים לא ששו לתת במה לתופעות אלה. התוצאה היא שהגנבים והרוצחים היהודים הפכו לסמל או שהוכחשו לגמרי, ובין זה לזה הועלמה המציאות שאינה שטנית ואינה מלאכית. וזו בדיוק המציאות שמתעוררת לחיים בספרנו.
• • •
לקהילה היהודית בימי הביניים במרחב שבו עוסק הספר, יש אוטונומיה חלקית, בלי סמכות כליאה וקל וחומר הוצאה להורג. מה יש לה בארגז הכלים? חרמות בעיקר. כדברי בעל ה'אור זרוע' "ההורג את הנפש בזמן הזה אין בידינו לעשות לו מאומה, לא להורגו ולא לחובטו ולא להגלותו. אלא לימנע שלא להתערב עמו".
על גב כך התפתחה באשכנז תפיסה של ענישה ככפרה: מלקות פומביות, תעניות, גלות ונדודים (כמובן שכל זה עובד רק אם מתקיים שיתוף פעולה של הפושעים ורצון להישאר 'בפנים'). המחבר מציג דמיון מובהק בין התפיסות הללו לתפיסות נוצריות, ובייחוד נזיריות, העולות באירופה בת הזמן של "כפרה מודרכת". הוא מצטט סיפור (שקשה לדעת אם התרחש או רק משל היה) המובא ב'ספר חסידים' על פושע יהודי שצועק תוך כדי ענישתו: "הכוני אל תחמלו עלי כדי שלא אקרא בדין בפני הקב״ה״ ובכך ממחיז בגופו את תפיסת הענישה החדשה. המחבר אף מציג פרוטוקולים של ענישה ("דין הורג הנפש בזמן הזה") מימי גאוני בבל ובוחן כיצד הם מתרככים במעבר מהמזרח למערב, שם נכתבות הדרכות "למי שאין בו כוח לסבול כל הכתוב בתיקון הגאונים". הוא תולה את הריכוך בחשש של הקהילות האשכנזיות השבירות מאובדן חברים, והמאמץ לשמור גם את הסוטים בתוך הקהילה.
כיוון שגנבים רק לעיתים רחוקות נתפסו בשעת מעשה, ובהיעדר משטרה או דרכי זיהוי פורנזיות, השתמשו בדרכים אלטרנטיביות. במשנת ר' יהודה החסיד, חפצים שנגנבו (על ידי, כמה צפוי, המשרתת הנוכרית) מושבים בסיוע מלאכים: "השבעתי המלאכים ומיד לא ראיתי את הדפנות וכל בית המדרש שהייתי יושב בו לא ראיתי, אלא הגויה שגנבה ראיתי. וכל הדרכים שהוליכה הגניבה ובאיזה מקום הניחה הגניבה, הכל ראיתי".
אך על הדרך מתגלה גם החיבור בין יהודים לגויים המתקיים כל העת בשולי הקהילה. כך למשל בפסיקת רבנו גרשום "מאור הגולה" בעניין סכסוך שני יהודים שמתחרים על שותפות עסקית עם גנבים נוכרים: "ועמו גוי אחד שנתלוה עמו לילך ולגנוב יחד". כמו כן אנו שומעים על פנייה של סוחרים יהודים לרשויות הנוצריות, בעלי סמכות הכפייה, שנחשבה אסורה אך הייתה רווחת.
• • •
גם אלימות כלפי נשים אינה נעדרת במקורותינו. לעומת זאת מציין המחבר שאין תיעוד של נשים שרוצחות את בעליהן המתעללים, תופעה שמתועדת היטב בסביבה הנוצרית. הוא מניח שהסיבה היא שבקהילות היהודיות הייתה אופציה של גירושין ואפילו של כפייית גט על הבעל המתעלל.
וגם חטאים מיניים מככבים כמובן. הפוסקים עוסקים בדרך למשטר נשים ׳מופקרות׳ אך בה בעת גם מספקים אליבי כשצריך. כאשר רוצים להגן על אישה שהרתה שלא מבעלה מוצאים תקדימים שונים. כך מביאים למשל מעשה מפורסם שמופיע בחיבור הימי-ביניימי "אלפא ביתא דבן סירא" ולפיו הרתה בתו של ירמיהו הנביא מאביה על ידי שנכנסה למרחץ וקלטה זרע שהוא הותיר שם.
גיבורי הספר אינם רק הגנבים והפושעים, אלא גם הרבנים שבתשובותיהם (שרבות מהן מצוטטות כאן מכתבי יד שכן לא הודפסו מעולם) תועדו רוב המקרים: ר' יצחק מווינה בעל ה'אור זרוע', בנו ר' חיים ותלמידו המהר"ם מרוטנבורג, אשר ביקשו לקבוע סדרים בהעדר ענישה פורמלית. ר' יהודה החסיד מרגנסבורג, המציע סוגי כפרות לפשעים שונים. יעקב בן משה מולין, המהר"יל, מחשובי רבני גרמניה בראשית המאה ה-15 והמתעד הגדול של מנהגי אשכנז, שקבע טקסים לסימון ממזרים וצאצאי ניאוף, כדי לפרסם ולהרתיע, ועוד ועוד. אלה עמדו בפני מצב בלתי אפשרי של ענישה במצב של היעדר סמכות מחד, ומאמץ מתמיד לא לאבד חברי קהילה מאידך. על כן הם עיצבו דרכי כפרה וריטואלים שונים כדי להוקיע ולהשאיר בתוך החברה.
לפנינו דוגמה נהדרת למבט מלמטה, מפני השטח ומתחת לפני השטח, על הקהילה היהודית. היסטוריה של סטיות שדרכה מסתכלים על החברה הריאלית בכל ארציותה המרתקת. •
פשיעה בחברה היהודית בימי הביניים // אפרים שהם-שטיינר } מאגנס } 332 עמ'
