עברתי תקליטים. עברתי קלטות. עברתי דיסקים. עברתי שלושה נגני 3MP, אייפוד, ועוד אחד. מעולם – גם כשנאלצתי לגלול סרט מגנטי פרוע שברח מתוך קלטת דפוקה באמצעות עיפרון – לא הייתה לי פלטפורמת מוזיקה מדכאת יותר ומעוררת חשק פחות מספוטיפיי.
הבעיה לא בי, כמובן. הבעיה היא באפליקציה שנוגעת בקודש הקודשים של חיינו כמאזינים; במוזיקה. ומוזיקה היא אהבה, התאהבות, הרגל, צורך, בזמן שספוטיפיי היא ההפך מכל אלה.
זה מתחיל מהבוז הגמור שהאפליקציה רוחשת לצורך שלנו במוזיקה כחוויה כוללת; לחוסר היכולת להגדיל עטיפות, לעיין בגרפיקה, לקרוא. זה ממשיך בתאונת השרשרת שהיא כל נגיעה של החברה הזו בכל דבר גרפי – החל מהלוגו המקורי הכעור, דרך לוגו כדור הדיסקו החדש ששבר שיאי עולם בענף הבלתי, וכמובן אריזות סיכומי השנה האישיים (wrapped) – שתמיד יקפידו להיראות כאילו עוצבו בידי בן חמש אפילפטי ועם הפרעת קשב.
אבל זה הרבה מעבר לזה; מוגבלותה הגמורה של האפליקציה בהצפת מוזיקה חדשה ובלתי צפויה, באיתור שירים נוספים מעבר ל-30 שהצמידה לך לתמיד מרגע שהכריעה, לדעתה, שהיא כבר מכירה אותך, חוסר יכולתה המובהק כל כך לפצח או לטרגט מישהו באמת; כולם הופכים את ספוטיפיי לתיבת הנגינה העלובה ונטולת הקסם ביותר שהעולם ראה מימיו.
בשבועות האחרונים גובר הלחץ על ספוטיפיי להיות כל מה שהיא לא. הלוגו החדש הפך מיידית לנטל כבר על עצם מסך הבית של הנייד – איש אינו מעוניין להסתובב עם היצירה "מוחטה ירוקה על גבי זכוכית"; והחברה יצאה במבחר יוזמות תמוהות, כולל יכולת לייצר פודקאסטים אישיים במחי AI, וסימון אמנים אנושיים שאמור להבדיל אותם מתוצרי ה-AI שהציפו את הפלטפורמה, אבל למעשה מבטיח לסמן רק אמנים מבוססים מסחרית.
כל זה – לצד הקמצנות הכרונית בכל הקשור לתגמול אמנים על השמעות – מביא את ספוטיפיי לחגיגות ה-20 שנה לקיומה כשהיא שנואה מרוב הכיוונים. אפשר להבין את לקוחותיה; בכל דרך אפשרית – ובפרט במהירות שבה טרחה להשתלט גם על שוק הפודקאסטים – ספוטיפיי ממשיכה להבהיר את אדישותה הגמורה לעצם הריגוש והחשיבות שבמוזיקה. היא שולטת עדיין בשליש משוק הסטרימינג המוזיקלי העולמי, אבל אלו יחסים בכפייה בין אוהבי מוזיקה לתאגיד בניחוח דג קפוא. אבבא כתבו פעם "תודה על המוזיקה". עם ספוטיפיי הם יכלו לדייק יותר: תודה על כלום.
