בישראל, כמו בישראל, גם סביב החולים שלנו אנחנו טובים בעיקר כשאפשר לדבר עליהם בטרמינולוגיה של מלחמה, או לפחות ככה זה משתקף מבעד לסדרות תוצרת הארץ. למשל ב'המתמחה', הסדרה החדשה של HOT, ד"ר ניב סולטן מתעסקת עם השתלות פיראטיות ועם אנשים שנלחמים על חייהם של היקרים להם בכל מחיר – כספי ומוסרי. ב'חולי אהבה' עמוס תמם ואיילת זורר נאבקו בסרטן השד (ולא פחות מזה במתח המיני ביניהם). גם ב'מקום שמח', ורד (נועה קולר) ניסתה להילחם לא רק על הבריאות של אמא שלה (תיקי דיין המופלאה) אלא גם על עצם הרצון שלה להמשיך ולחיות, שהלך ואזל בקצב מבהיל.
ואולי זה מה שהופך את בני, הדמות של יוסי מרשק ב'הבת' של קשת, להיות הכי מעניינת בסדרה, ואולי על המסך כרגע (כי זה לא באמת קשה כשרוב השידורים הם 'האח הגדול' או 'חתונה ממבט ראשון'). למרות גילו הצעיר יחסית, המוח של בני הולך ונגמר מאלצהיימר. מי שנראה כלפי חוץ כמו גבר בשיא כוחו, מתגלה מהר מאוד כמקרה סעודי מצער, שמוסיף משקל עצום על גב הגיבורה שרק רצתה לטייל בהודו עם הבת שלה ונקלעה לסערה פלילית ודיפלומטית.
המעמד הזה, שבו אין מה לעשות יותר, מעורר גם את מעט החרדות שעוד נותרו לעורר בנו אחרי עימותים צבאיים, קריסה כלכלית ונוער אלים. אנחנו, שלמדנו שכוחנו באחדותנו, שיחד ננצח, שטוב למות בעד ארצנו, שיש לנו יותר שמות של מבצעים צבאיים מאשר שמות של מאכלים מקוריים, לא יכולים להתמודד עם גוף שפשוט קורס מבפנים מבלי שיש לנו, או לכל מערכת הרפואה, איזשהו פתרון. מילא לשלוח אותנו לקרב שבו אין ניצחון מוחלט, לזה כבר התרגלנו; אבל אפילו בלי סיכוי לניצחונצ'יק? או בלי שיש בכלל קרב? איך אנחנו אמורים להתמודד עם זה?
ואולי חוסר האונים הבלתי נסבל הזה הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים, במיוחד עכשיו: להיות מודעים שלצד כל החולים והפצועים שעוברים מסעות החלמה ושיקום מעוררי השראה, שאפילו עוברים את 'המרוץ למיליון' עם פאקינג פרוטזה, יש גם כאלו שכבר לא יצליחו להשתקם. ושיש מצבים שבהם אנחנו לא יכולים להגיד לאדם שסובל "עוד קצת מאמץ ואתה יוצא מזה", אלא רק להיכנע למציאות ולנגב לו את הרוק מהצד של הפה.
