הרבה דרמות היו סביב ההשתתפות של לאו מסי במונדיאל. במארס נשאל על כך מאמן נבחרת ארגנטינה ליונל סקאלוני, וענה בייאוש: “תשאלו אותו”. כנראה שהפרעוש, כמו הנמסיס הפורטוגלי, היה צריך קצת צומי. הרי אף אחד לא באמת האמין שהוא יחמיץ גביע עולמי שמשוחק במדינה שהוא כבש. אז מה אם הוא כמעט בן 39? אז מה אם הוא טיפה פצוע? מסי הגיע ל-MLS בשביל שקט, כסף וחלוקת ג'ובים לחברים - לא כדי לצאת לפנסיה. עדיין לא.
המסימאניה בשיאה, אנשים מוציאים אלפי דולרים כדי לראות אותו, וכל משחק רק מעצים את המיתוס. הוא סיים את העונה עם 35 שערים ו-23 בישולים ב-34 הופעות - נתונים מדהימים עבור כל שחקן ובלתי נתפסים עבור מישהו בגילו המופלג - והביא אליפות היסטורית לאינטר מיאמי שהייתה קבוצת תחתית עד שהגיע אליה. בדרך הוא גם סימן “וי” על המטרה "900 שערים בקריירה".
אז כן, הוא מגיע בכושר טוב, אבל צריך לשים את הכוכבית: זאת ה-MLS. ליגה נחמדה, כיפית, אצטדיונים מלאים, ועדיין - רחוקה מהטופ האירופי. בתרחיש הכי מפרגן, היא איפשהו בין הליגה ההולנדית לבלגית. למרות המספרים, האם יש מישהו שיכול להגיד שהוא עדיין בטופ 5 שחקנים בעולם? צריך לכנס את בית הדין הגדול של הכדורגל כדי לדון בשאלה הזאת. מזל שיש את המונדיאל כדי לספק תשובה.
החדשות הטובות מבחינתו הן שבגביע העולם אין תמיד את האינטנסיביות של הפרמייר-ליג או ליגת האלופות. גם אין נבחרות עם תיאום הגנתי ברמה של ארסנל. לכל אחת מהיריבות של ארגנטינה לתואר יש חולשות. אפילו לספרד. במונדיאל, ההסתמכות על יכולת אישית הרבה יותר גדולה ולא משנה מי המאמן ומה השיטה שלו. כולן צריכות מישהו שיעשה את הפעולה האמיצה והלא צפויה, מישהו כמו - ובכן, לאו מסי. הכוכבית השנייה קשורה כמובן ליכולת שלו לעמוד בלו"ז מפרך של שמונה משחקים תוך פחות מ-40 ימים (אם, בלי עין הרע, הוא יגיע לגמר). גם את זה נדע בקרוב.
לאו שלא הכרנו
את המשימה הגדולה של חייו מסי כבר השלים בקטאר. הוא לקח עם ארגנטינה את המונדיאל וסתם את הפה לכל מי שטען ש”בלי גביע עולמי הוא אף פעם לא יהיה מראדונה”. הוא באמת לא יהיה כמוהו: הקריירה שלו הייתה יציבה ונקייה יותר, נטולת שערוריות ענק, ואת רוב הקסם הוא השאיר למגרש. בקטאר, בתקרית הוויראלית “קה מירה בובו?” עם ואוט וחהורסט אחרי רבע הגמר מול הולנד, גילינו שגם בו יש צד אחר, עצבני, לוחמני. כאילו אנשים היו צריכים לראות אותו מאבד את העשתונות כדי להבין שהוא לא רק גאון שקט, אלא גם מנהיג עם דם חם.
הרגע הזה עזר לשבור את אחת הסטיגמות העקשניות עליו: שהוא נחמד מדי, מופנם מדי, לא מספיק מנהיג, סוג של רובוט כדורגל. במשך שנים אמרו שבגלל זה הוא לא יזכה במונדיאל, שהוא מסוגל להצליח רק במערכת המלטפת של ברצלונה. אלא שאחרי שנפרד מבארסה התברר עד כמה היא הייתה תלויה בו: לקח לה זמן להתאושש מהעזיבה שלו, מקצועית ותדמיתית. מסי, מצידו, לא היה צריך להפוך לדייגו כדי לכתוב את סוף האגדה. הוא פשוט היה צריך להראות שגם בתוך השקט שלו יש אש.
הוא צריך להודות בכל יום לאלוהים על הכישרון שנתן לו, אבל הפעם חובה להוסיף כמה אקסטרות: זו הגרסה הכי חזקה של ארגנטינה מאז התחיל את הקריירה, המארחת מאוהבת בו, ובעיקר - הוא מגיע אליו חופשי ומאושר. הקופים ירדו, המכשולים הוסרו, המבקרים הושתקו. נשאר רק לזכות בגביע שני ברציפות, דבר שאף נבחרת לא עשתה בעידן המודרני, הישג שיהפוך אותו סופית לכדורגלן הגדול בהיסטוריה (אם למישהו יש ספק לגבי זה כבר עכשיו).
ואם זה לא יקרה? אין בעיה, מסי ואוהדיו תמיד יכולים לגשת ליוטיוב, לכתוב “גמר מונדיאל 2022 תקציר” - ולחזור לחייך.
