ילדה בת 12, עדינה למראה, יושבת בסטודיו לציור. השנה היא 1960, והילדה, שהיא כבת שנותיה של ישראל, מציירת בתנועות מכחול רגישות על הקנבס. הבמאי המהולל כריס מרקר מקריין את מחשבותיו על הילדה, שהיא בעיניו בת דמותה של המדינה הצעירה והתמימה.
זהו אחד האימג'ים הכי זכורים מהסרט "הצד השלישי של המטבע" של מרקר ("המזח"), מהבמאים הצרפתים החשובים בכל הזמנים, שהגיע לפה לכמה שבועות ב-1960, הסתובב על וספה, צילם וחשב עלינו. וזה אחד מארבעה סרטים שיוצגו בפסטיבל דוקאביב שנפתח היום במסגרת מעוררת מחשבות שנקראת "אורחים לרגע: מבטים תיעודיים על ארץ מדומיינת". כולם סרטים שנעשו על ידי במאים ענקיים, אגדות בתחומם, בשנות ה-60 וה-70: מרקר, קלוד לנצמן ("שואה"), פייר פאולו פאזוליני, והסופרת והפילוסופית סוזן סונטג.
"זו תקופה מאוד משמעותית וקצרה של 15 שנה עם שתי מלחמות, ששת הימים וכיפור, ששינו את המדינה ודמותה מקצה לקצה", מסביר אוצר התוכנית, ד"ר אוהד לנדסמן, חוקר ומרצה בבית הספר לקולנוע באוניברסיטת ת"א שכתב ספר על הנושא. "לכל אחד מהם הייתה מטרה אחרת בלבוא לישראל, וכולם מודים שהם לא מצאו את מה שציפו לו, אבל הפער בין המציאותי למדומיין, מעניין".
אתה יכול לדמיין היום, בעידן החרמות על ישראל, סיטואציה של במאי מהולל שמגיע לארץ וצולל לנשמתה?
"לא, וזה כל כך חבל. הייתי רוצה. הדימוי של ישראל כרגע כל כך מקוטב, מקובע, ישראל 'מלוהקת' לתפקיד ברור עבור כל אדם בעולם, גיבורים או נבלים. אז מבט אחר, זר, מעמיק, ששובר את הקונבנציות, היה יכול להיות פשוט מעולה".
