א.
בשבוע הבא ייפתחו חגיגות שבוע הספר ברחבי הארץ, ובמקביל יתפרסמו נתוני הוצאות הספרים בשנה החולפת מטעם הספרייה הלאומית. איני בקיא בדוח שטרם פורסם השנה, אבל אני יכול לשער שמדובר, פחות או יותר, באותם נתונים מן השנים הקודמות: 7,000 כותרים, פלוס מינוס, שיצאו גם השנה, בהתפלגות מובהקת לכיוון ספרי הפרוזה. זהו נתון יפה לכל הדעות, ודאי במדינה קטנה כשלנו. אלא שזאת אינה השאלה שעלינו לשאול. לא כמה ספרים יצאו השנה — אלא כמה קוראים יש בישראל של 2026.
כמדי שנה, בין החגיגות, הירידים, המופעים וחתימות הסופרים, כולם ינסו לעקוף את הפיל הגדול שבחדר: הירידה בכמות הקוראים. למעשה, אני יכול ממש לצייר זאת כגרף קווי המציג שינויים לאורך זמן: ככל שאנחנו מתקדמים בשנים, כך עולה מספר הכותבים ויורד מספר הקוראים. מי יודע, אולי אנחנו כבר קרובים לרגע שבו בישראל ייצאו יותר ספרים ממספר הקוראים.
איני שותף לנבואות הזעם על "מות הספרות", "שקיעתה של המילה הכתובה" וכיוצא בזה. איני חושש גם מפני כניסתה של הבינה המלאכותית או השתלטותה על היצירה האנושית. הספרות העברית, קבע פעם יגאל שוורץ על דפי מוסף זה, המציאה את המדינה העברית – ולא להפך. אני מסכים איתו, ומוסיף: הרבה אחרי שבהייטק יפוטר אחרון העובדים לטובת ה-AI, אנשים ימשיכו לכתוב ולספר.
בארץ יוצאים היום ספרים נפלאים וטובים, שאינם נופלים מדורות קודמים של כותבים. אלא שגם הם זקוקים לקהילה שאינה נשענת על יוצריה בלבד; זאת לימד אותנו ז'אן-פול סארטר, כי מלאכת הכתיבה מגיעה לשלמותה – וכן לסיומה – רק כשהטקסט פוגש עיניים קוראות. וכדי שטקסט כזה יפגוש עיניים קוראות, עלינו להציב את היצירות הטובות והמהוקצעות ביותר בחזית עולם היצירה. בלי פשרות.
מאיר שלו לימד אותי כלל חשוב, שמלווה אותי שנים רבות: כדי לכתוב טוב צריך לקרוא את היצירות הטובות ביותר, שנכתבו בידי הכותבים הטובים ביותר. אין קיצורי דרך. היצירה היא מלאכה נלמדת ונרכשת. היא מחייבת שידול של סגנון וקול מובחן, תחקיר ועשייה מרובה. בפרוזה כמו גם בשירה. אני קורא ביצירות הביכורים הנכתבות היום ומבין שאנשים כותבים את חייהם שלהם – וזה חשוב ונכון – אך לעיתים נעדרים מהן חדוות היצירה, חופש הדמיון ותחקיר קפדני ועמוק שקדם למעשה הכתיבה עצמו.
ב.
לפני שבוע צפיתי בסינמטק בהקרנת הסרט על חייו של מאיר שלו, 'הדבר היה ככה', במסגרת פסטיבל דוקאביב 2026. אפרופו עבודת תחקיר יסודית – הנה יוצר שכתיבתו נשענה ברובה על מחשבה מקדימה, עמוקה ורצינית: הן בפיתוח התקופה הנכתבת ומרכיביה, והן בגיבוש הדמויות המסופרות.
איני חובב סרטי דוקו על סופרים ומשוררים. לרוב הם מסתכמים באיסוף ראיונות מוקלטים, הקראת קטעי יצירות, וחוקרים ואנשי ספרות מלומדים המספרים לנו את היוצר. נסו לחשוב מה יקרה כשיעשו סרט כזה על עמוס עוז: קרוב לוודאי שנקבל שוב ושוב את אותו ראיון, רק מזוויות מצלמה שונות.
גם 'הדבר היה ככה' מתבסס על חוקי הז'אנר: קטעי ארכיון, ראיונות טלוויזיוניים ישנים, שיחות עם משפחת שלו – אלמנתו רינה, והילדים זהר ומיכאל – וצילומי אווירה. התמונה המתקבלת אמנם יפה ומגוונת, ומצליחה להקיף את דמותו של מאיר שלו. אך היא אינה שלמה. שלו היה אדם מודע מאוד לעצמו; בראיונות ידע בדיוק על אילו נקודות ללחוץ, מה לחשוף ומה להשאיר אחריו. עדי ארבל, במאית הסרט, מודעת לכך היטב, ולא במקרה היא פותחת וסוגרת את הסרט בסצנת השמדת הארכיון האישי של שלו בידי ילדיו, מיד עם היוודע דבר מחלתו. הכל מוביל אל המקום המחושב של השאלה כיצד נכון לזכור את מאיר שלו.
אלא שמאיר שלו נגלה בגדולתו דווקא כשהמצלמה יורדת, כשמכשיר ההקלטה מפסיק לעבוד. כשאין מי שיתעד את מה שאיננו אמורים לדעת. הסרט מצליח להרכיב את הפאזל העשיר שנקרא מאיר שלו: הנכד של, הבן של, עמדתו הפוליטית, פריצתו הספרותית המאוחרת, הטבע, העמק, מלאכת הכתיבה המוקפדת. אבל הוא כמעט שאינו נוגע באחד המרכיבים החשובים בחייו, ואולי זה שהציק לו: מקומו על מדף הספרות העברית, לצידם של היוצרים הקאנוניים, בני דורו, שקדמו לו בפרסומים.
פעם אמר לי באחד הראיונות: החברים שלי אינם סופרים או יוצרים. החברים שלי הם חוקרי טבע, אנשי עשייה. ועוד אמר, שהוא מוקסם ממתמטיקאים או מנבחרת הנוער של ישראל בפיזיקה, יותר משהוא מוקסם מסופרים. דברים אלה – והשתיקה החבויה בהם – חושפים על היוצר הגדול ומקורות כתיבתו יותר מכל ראיון על שיטת העבודה שלו.
אף על פי כן, הסרט עורר בי געגוע למאיר שלו, שמת לפני שלוש שנים. אהבתי אותו ואת יצירתו, את נדיבותו ואת חוכמתו. אבל גם געגוע לדיוקן הישראלי ששלו סימל, לפני שהוכתם בידי ממשלת ישראל.
בספרו 'תרבות הנרקיסיזם' טוען כריסטופר לאש שהחברה המודרנית – הקפיטליסטית, התקשורתית והצרכנית – יצרה טיפוס אנושי חדש: אדם התלוי באישור חיצוני ומנותק ממסורות, מקהילה ומזיכרון היסטורי. לאש אינו מתכוון רק לאהבה עצמית או ליהירות. ה"נרקיסיזם" אצלו הוא מצב תרבותי: אנשים חיים בתוך הווה מתמשך וחסר עומק, מתקשים להאמין בעתיד או להשתייך למשהו יציב.
מאיר שלו היה אנטיתזה לתפיסה הזאת. בכל צעד ושעל פעל מתוך ההבנה שתרבויות אינן נוצרות בוואקום, ושכדי ליצור חייב האדם להכיר את העולם התרבותי הרחב, לא פחות משהוא מכיר את סביבתו הקרובה.
ג.
בימים האחרונים הוצפה הרשת בווידויים של מתנגדי הממשלה, שסיפרו כיצד התעוררו בבוקר וגילו שפניו של איתמר בן גביר מלוות אותם לכל מקום בעולם. הם התייחסו כמובן לסרטון הביזוי של פעילי המשט הפרו-פלסטיני, אבל חשוב לי להבהיר: פניה של הממשלה הזאת מלוות אותנו כבר זמן רב, לא רק אותנו, אלא גם את היצירה הישראלית בכללותה. זו התקופה הקשה ביותר עבור יוצרים ישראלים בעולם. ובכל זאת, דווקא מתוך כך מתחדדת ההבנה כמה יופי יש ביצירה הישראלית – יופי שרק ממתין לזמנים טובים יותר.
בנקודה הזאת חשוב להצביע על כוחה של האמנות: בערב שלפני ההקרנה של הסרט על מאיר שלו הייתי במופע החדש של להקת בת-שבע, ZŌ ("פיל", ביפנית), מאת הכוריאוגרף אוהד נהרין. מה שהתחיל במבט ישיר של הרקדנים אל הקהל ובתנועות כמעט מהוססות, הפך בהדרגה לשיכרון חושים של תנועה וקצב, אינטימיות ותאורה מדויקת, מוזיקה מרעידת חושים ותחושת התפרקות כוללת של גבולות ושפה.
ויטגנשטיין טען כי "מה שאי-אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק"; נהרין, נדמה, מבקש דווקא להמציא שפה חדשה עבור מה שכבר אי-אפשר לשאת בשתיקה. מתוך התנועה, הקול והגוף נוצרת יצירה המבקשת לצעוק את מה שכולם מסרבים לראות: הפיל שבחדר, הדוחק אותנו עוד ועוד אל הקצה, מעבר לשוליים, מחוץ לעולם התרבות הגדול. הוא מבקש לומר: פניו של בן גביר מרוחות היום לא רק עלינו, אלא גם על כל יצירה עברית — ספרותית ואמנותית. ולכן דווקא עכשיו מוטלת עלינו, ועל האמנות עצמה, החובה להתעקש על שפה אחרת, על מבט אחר, על ישראל אחרת.
מי ייתן והפנים שלנו יהיו יותר מאיר שלו.
מי ייתן והפנים שלנו יהיו יותר אוהד נהרין ורקדניו. •
