לנצח, עד הבֹקר // דנה גולדברג } לוקוס } 70 עמ'
דנה גולדברג כותבת אחרת, הרחק מדרכי המלך של השירה הישראלית בת זמננו. איך לתאר את ספרה החדש? אולי כדאי להתחיל בסיפור, וממנו לעבור לפואטיקה, כלומר לטכניקת הסיפור שמייחדת אותה כל כך. זה סיפור על אהבה בימי מלחמה. שתי נשים מתאהבות, או נקשרות זו לזו, זמן מה לפני שמלחמה פורצת – גולדברג מטשטשת לכאורה את זהות המלחמה, אם כי ברור לחלוטין שזו המלחמה המחרידה שכולנו תקועים בה כבר כמה שנים – אלא שכמו מהלכים אחרים בספרה, הטשטוש הזה הוא רק טשטוש לכאורה, ותפקידו בעצם הפוך, לא לערפל אלא להעמיק, לגעת בעיקר, להעניק לשירים איכות צלולה וחלומית גם יחד, גם כשהחלום הוא סיוט. המלחמה, בתורה, יוצרת הבחנה ברורה בין שתי הנאהבות. אחת מוכה ועצובה מאוד, אולי בגלל שהקשר שלה למלחמה אישי יותר, ולכן מבטה פונה פנימה או בעצם החוצה – אל האבל והאימה הכרוכים במוות ובהרג. המשוררת, לעומת זאת, מתייצבת בעמדת המאוהבת עד כלות, זו שמבטה מסור לגמרי לאהובתה והיא נכונה לעטוף כל כאב והסתייגות והתכנסות פנימה מצידה. ושם בדיוק מתחיל להתהוות המתח שמפעיל את השירים – המתח בין מלחמה, אימה, דיכאון, כלומר כל מה שסוגר אותנו בתוך עצמנו ואוסר עלינו לאהוב בלב שלם, ובין אהבה עד כלות, אהבה שיש בה התמסרות שלמה. מצד אחד אימת המלחמה. מצד שני הנחמה וחוסר האונים שבאהבה.
עד פה הסיפור, ומכאן למה שכבר נרמז למעלה – הפואטיקה המיוחדת כל כך של גולדברג. נתחיל בכך שיש בשירתה משהו ענוג עד מאוד, עדין ורך, אבל עוד משהו, שעשוי ממסתורין וממודעות עצמית. הצד הענוג מתגלה, למשל, בעובדה שהשירים כתובים לא פעם במשקל ובחרוז, אלא שזוהי גרסה רכה ועדינה במיוחד (ועם זאת וירטואוזית למדי) של משקל וחרוז, לא כזאת שצועקת את נוכחותה ומקדשת את האילוצים שהיא לכאורה מתמודדת איתם, אלא להפך, מרגיעה ומהסה אותם כמו שיר ערש, כמו נדנוד עריסה. התוצאה היא דז'ה-וו שלוקח זמן לעכל – השירים דומים לשירה שקולה וחרוזה מפעם, בימים שבהם משקל וחרוז לא היו אילוץ אלא פעימת הלב הטבעית של משוררות רבות. התחושה, במילים אחרות, היא שאנחנו קוראים שירה דומה במקצת לזו של רחל או לאה גולדברג, אבל עם טוויסט: גם משום שהיא בת זמננו לגמרי, וגם בגלל שמה שאצל רחל ולאה גולדברג היה חד ואסרטיבי ונואש, שכן שתיהן היו פורצות דרך שנאבקו בצווים פטריארכליים שהשתיקו שירת נשים, אצל דנה גולדברג עבר תהליך מרתק של הפנמה, התעדנות, התרככות, שמקורו דווקא בתחושת ביטחון בסיסית, ואפילו במין מעשיות.
המעשיות הזאת – מעשיותה של מי שבוחרת ויודעת להתמסר – ניכרת בכמה מהשירים היפים בקובץ, למשל בזה שבו האהובה מסבירה למשוררת: "יש לנו בעיה... את רוצה לחיות, ואני רוצה למות", והמשוררת עונה לה: "נקצה לך חדר מחדרי הבית/ למות בו ככל שתבקשי/ ובשאר החדרים/ נחיה", או בשיר שבו מופיע פתאום ילד (אולי המשוררת עצמה בדמות ילד, אולי אחד הילדים של האהובה, אולי ילד מסיפור אחר) ואומר: "אני רוצה להגיד לך מלא דברים", ונענה ב"אז תגיד, חמוד", וממשיך: "לא, אבל זה ממש המון דברים", ושוב נענה ב"אז תגיד", ואומר "אני כל כך כל כך אוהב אותך שאני לא יודע מה לעשות", ונענה ב"תכין לי טוסט". המעשיות הזאת משקפת משהו עמוק בסיפור ובפואטיקה של גולדברג: אהבה – כך היא רומזת לנו – היא מלאכה שדורשת התמדה, רצינות, סבלנות, תשומת לב לפרטים, גם כשהיא כרוכה בקשיים גדולים ובפגיעות עמוקה. האהובה לא תמיד תוכל או תרצה להשיב אהבה. מה גם שפרידה ואובדן, דיכאון ומלחמה, הרג ומוות, תמיד מאיימים לתקוף מן המארב. אבל יש למשוואה הזאת צד שני: אנחנו לומדים שהאימה והצער תובעים גם הם מרחב לחיות ולמות בו, ושיצירתו של מרחב כזה הוא אחד התפקידים המשמעותיים של האהבה ושירת האהבה. •
בוקר שבת
בְּחֻלְצַת טְרִיקוֹ רְחָבָה
עִם פַּסִּים שְׁחֹרִים וּלְבָנִים
וּבַד מִכְנָסַיִם סָגֹל
מְעֻטָּר בְּדֻגְמָה פִּרְחוֹנִית
עָמַדְתְּ בְּבֹקֶר שַׁבָּת
וְקָצַצְתְּ שֻׁמָּר וּצְנוֹנִית,
יְחֵפָה וּפְרוּעָה וּשְׁלֵוָה
לְאוֹרוֹ שֶׁל חַלּוֹן עִירוֹנִי.
וְרָאִיתִי אוֹתָךְ
וְהָרִיתִי אוֹתָךְ
בְּכָל אִבֵּי לְשׁוֹנִי
וּבָכִיתִי עַל לֹא דָּבָר
וְעַל יֹפִי שֶׁאֵין לוֹ שֵׁנִי.
