זה אולי מעט צורם לפתוח ביקורת על אלבום חדש של פול מקרטני עם ציטוט משיר ישן של הרולינג סטונס, אבל רגע לפני שהוא חוגג יום הולדת 84, מקרטני בוודאי יודע ש"הזמן לא עוצר עבור אף אחד", ולא משנה באיזו להקה הוא היה חבר פעם.
מקרטני עוסק באלבומו החדש, The Boys of Dungeon Lane, במושג הזמן תוך שהוא מבקש לנתח את זיכרונות ילדותו בליברפול שלאחר מלחמת העולם השנייה ומהיכרותו עם ג'ון לנון וג'ורג' האריסון, שתכף יקימו איתו להקה שתשנה את העולם.
באופן טבעי, ככל שאתה מתבגר העיסוק בעברך מתרחב. נוסטלגיה היא נוסחה שעובדת, אך היא גם מנסה ליפות דברים שבשעתו נראו אחרת. מקרטני של 2026 עושה קצת משניהם, ובאופן מעט ממזרי הוא גם מצליח במשימה. לא רק בזכות יכולותיו, אלא גם בשל המטען שאיתו מגיע המאזין שמפנים שמכאן והלאה אולי לא יהיו עוד הרבה הזדמנויות לחידוש הקשר.
אנדרו ואט, המפיק של Boys of Dungeon Lane, שגם השתתף בכתיבת ארבעה מ-14 השירים שבו, ברא עבור מקרטני תמונת מצב מעודכנת הנשענת על העולם הישן; סיפק מעטפת שלא מתפזרת בים הסגנונות של מקרטני ובולמת את נטייתו הטבעית לגלוש לסנטימנטליות. Salesman Saint למשל, עם הקריצה למוזיקת ריקודים מהפיפטיז שנשמעת כמו תקליט ישן שמתנגן בסלון של ההורים, הוא דוגמה מוצלחת לאופן שבו ואט מצדיק את ערימות הפאונדים שהוא קיבל עבור עבודתו כאן.
בזמן שכבר הספקתי לבלות במחצית The Boys of Dungeon Lane, ולמרות ההסתייגות המסוימת מקולו הנוכחי של המוזיקאי הוותיק, מקרטני קשישא הצליח להפעיל עליי שוב את הקסם המסתורי שלו. והוא עשה זאת דווקא דרך שירים פחות מתיימרים דוגמת We Two או Come Inside עם הפסנתר היפה שהחזיר אותי לווינגס של הסבנטיז. אפילו Home to Us, הדואט עם רינגו סטאר, שקשה להכתירו כמפגש פסגה, עבד עליי באופן כמעט בלתי רצוני.
The Boys of Dungeon Lane הוא אלבום שמטפל בעבר דרך הווה של אדם מבוגר מאוד, המכוון בעיקר למאזינים שרצים עם היוצר במשך כמה עשורים טובים, ושגם אותם לא ממש ניתן להגדיר כאנשים צעירים. אם זהו גם עומד להיות אקורד הסיום של מקרטני, הפרידה הבלתי נמנעת הזו היא פחות גראנד פינאלה מהדהד ויותר פייד אאוט יפה ועדין, שגורם לעין אחת לחייך לרגע ולשנייה להזיל דמעה קטנה.
