הלילה הארוך ביותר // אשכול נבו } כנרת זמורה דביר } 222 עמ'
אשכול נבו הוא סופר ישראלי אהוב מאוד. אולי אף האהוב מכולם ברגע זה, ולעיתים נדמה שהוא מתעקש לגלם עבורנו את דמותו של "הישראלי הטוב", ככל שאנחנו עדיין מסוגלים להאמין שיש דמות כזאת. רבות כבר נכתב על האופן שבו נבו כותב את פסקול חיינו הישראליים. ואמנם, ספרו הנוכחי נקרא 'הלילה הארוך ביותר', אך האתגר שלקח על עצמו נבו הוא לספר על החיים שאחרי אותו בוקר נורא של 7 באוקטובר.
נבו עצמו מספר בעמוד התודות: "מאז השבת השחורה ההיא, אמרתי כן כמעט לכל בקשה שהופנתה אליי... וכך קרה שהסתובבתי לאורכה ולרחובה של הארץ. הקשבתי הרבה. התבוננתי. ניסיתי להקל על הכאב... ותוך כדי גם ליקטתי רגעים קטנים שיש בהם מן האנושי". הספר, יוצא מכך, הוא התוצאה הלא-מיידית של אותו ליקוט ושל אותה נדידה ברחבי הארץ.
יש לציין שזהו קובץ סיפורים קצרים, שלעיתים מתקיימת בו זיקה כלשהי בין דמות מסיפור אחד לדמות מסיפור אחר. אולם הזיקה העקרונית היא שכולם ישראלים, וכולם מוכים, בורחים, מתפרקים ומתארגנים מחדש לנוכח השנים האלה האחרונות, אותן שנים שכולנו חווינו על בשרנו, גם אם לאיש אין הסבר של ממש כיצד כל זה פרץ והכה בנו. חבלי ארץ שרופים, גבולות סגורים ולחץ נפשי כמעט בלתי נסבל.
האם נבו מצליח לשקף אותנו נאמנה — ואם בכלל נותר עוד "אנחנו" שניתן לשקף? האם הוא מגלה לנו משהו על עצמנו, דבר-מה שלא ידענו שבכוחה של הספרות עדיין להסביר? הייתי אומר שהתשובה לכך היא כן, וגם לא. תלוי באיזה טקסט אנו קוראים. צריך לומר תחילה כמה דברים מקדמיים, המסייעים להבין הן את הצלחתו הפנומנלית של נבו בקרב ציבור הקוראים והן את קוצר ידו הידוע כסופר. נבו הוא מעל הכל סופר של חסד אנושי. ממש כפי שעולה מן הציטוט שלעיל, החסד האנושי הוא שמוציא אותו לדרכים, והוא גם שמניע את ידו הכותבת. אך האם כתיבה במפתח כזה של חסד מסוגלת לפתוח את דלת הזוועות שנפתחה בפני הישראלים בבוקרו של אותו יום שבת? התשובה לשאלה הזאת נמסרת, כך נדמה, דרך סיפורי הקובץ השונים.
למשל, בפתיחת הקובץ מופיע סיפור בשם 'אול-אין', העוסק בזמרת ישראלית צעירה, שאמנם אינה מצליחה להעפיל לגמר 'כוכב נולד', אך כוכבה דווקא דורך ביוטיוב בזכות גרסת קאבר לשיר מוכר, והיא עוברת ללונדון. אלא שהיא מוזמנת לישראל ערב מתקפת הטילים האיראנית ומוצאת את עצמה מנותקת מבעלה ומבתה התינוקת, שעדיין זקוקה לחלב אם. היא מחליטה לעלות על יאכטה המפליגה לקפריסין ומשם להמשיך בדרכה, אך היאכטה מתהפכת וטובעת בלב ים. לא רק שאינה מצליחה לשוב הביתה, אלא שהיא מוטלת עתה בלב ים, לבדה.
אודה שברגע זה בעלילה שקלתי להניח את הספר ולא לקרוא בו מילה נוספת. הביצוע של נבו למצוקת הדמות נדמה לי שטחי וחיצוני מדי. קודם לכן נחרדה הדמות מלחץ החלב בשדיה, ועתה, באיזו לשון אגבית למדי, מתאר המחבר את מה שעובר עליה בלב ים. נבו גם אינו האדם הראשון שכותב על אימת הים והמצולה. כתבו על כך מחברי ספר איוב וספר תהילים, מחברי 'רובינזון קרוזו' ו'מובי דיק', וכל מסורת השירה האפית והספרות הימית לדורותיה. האם נבו אינו מתעניין עוד בגורלה, בנפשה של דמותו, או שמא הוא פשוט מתקשה לתת ביטוי למצוקה קיומית ממשית, בהיותו סופר מובהק של ישראל הבורגנית ושל מבוכותיה?
כך נראים, למשל, הרגעים הטובים פחות בספר: "היא כל הזמן בולעת מי ים, העיניים שלה צורבות מכל המלח שניתז לתוכן וחגורת ההצלה קטנה עליה ולוחצת לה בחזה, למה היא לא סידרה אותה כמו שצריך כשהתחילה הסערה...". לכאורה זהו רצף מחשבותיה של הטובעת, אך ספק רב אם לטובעת עצמה יש די אוויר כדי לציין בפני עצמה שהיא בולעת דווקא "מי ים", או שמה שצורב את עיניה הוא "המלח". ואולי, במקום להיזכר שלא סידרה את חגורת ההצלה כראוי, הייתה פשוט מנסה לסדר אותה עכשיו כדי שלא תאבד ותיטרף בים. גם העובדה שקצת לוחץ לה בחזה עשויה אולי לשעשע את המחבר, אך ספק אם היא מעניינת במיוחד את הדמות עצמה ברגע כזה.
קורא המאמר עשוי לומר לעצמו בשלב הזה: מדוע להתקטנן כך עם הסופר? אלא שנבו הוא שביקש מאיתנו להתעניין בדמותה של קרן הזמרת, והתחושה היא שדווקא ברגע הגורלי ביותר שלה הוא אינו מצליח באמת לחוש אותה מבפנים. הוא משליך את הדמות אל מצבים קיצוניים שידו הכותבת אינה נועזת או רגישה דיה כדי לתארם. ומתעוררת גם השאלה, האם מי שכך כותב על הרפרוף שבין החיים למוות אכן מתאים לכתוב על החיים כאן, לאחר האסון.
לו הייתי קורא מן השורה, ייתכן שהייתי מניח לספר בנקודה הזאת ולא ממשיך בו. אלא שלמזלי לא עשיתי כן, משום שכשם שיש בו חולשות מופלגות, יש בו גם הצלחות בלתי רגילות. כזו היא, למשל, היצירה הבאה בקובץ, 'הארגז הכחול'. זהו סיפורה של אישה שאינה מצליחה עדיין לעכל את מות אחיה, משום שהיא מסורה כולה לסיוע להוריה בהתמודדות עם השכול הפתאומי שהכה בביתם. הסיפור הזה מזמן לה שותפות מפתיעה עם גבר זר, המתגלה כאדם רגיש ואטנטיבי באופן כמעט מופלא.
הסיפור הזה מותאם בדיוק לכתיבה של נבו. אני מודה שכמעט לא הצלחתי להניח את חבילת הטישו שלצידי במשך כל זמן הקריאה. אף שהוא נוסע לעיתים ממש על הקו הסגול של הקיטש, מדובר במופת של תיאור המצב האנושי שאליו הושלכנו כולנו: אובדן הדרך, תחושת הזרות, ובתוך כל אלה מציאתם של שותפי מסע בלתי סבירים כמעט. ואולי אפילו סימני צמיחה מובהקים בתוך הזמן השחור ההוא, ובתוך אותו ארגז כחול.
הסיפור הזה לבדו מצדיק את הקריאה בספר. ויש לומר שגם האפקט המצטבר של הקובץ פועל בכיוון דומה. אט-אט, החסד השורר ביחסי הדמויות מאציל גם על יחסיו של הקורא עם הכותב. הוא מזמין אותנו לגלות חמלה מסוימת ואף מידה של סלחנות כלפי המחבר, שככל אדם, לא תמיד מצליח לו הכל, גם כשהוא משתדל מאוד.
ואולי במובן זה נבו גורם לנו לחשוב מחדש על שאלת "הישראלי הטוב". האם דמות כזאת עדיין אפשרית? והאם לא מוטב לנו, ולו רק למען עצמנו, לבחור שלא לחשוד מראש בעצם היתכנותה? •
