אל תמצמץ // סטיבן קינג } תרגום: אינגה מיכאלי } מודן } 542 עמ'
אלן דאפרי הואשם בפדופיליה, נשלח לכלא ושם נרצח. אחרי מותו מתברר שהוא הואשם על לא עוול בכפו, הוא הופלל. רוצח סדרתי מבקש, כך נראה, לנקום את מותו של דאפרי. הוא בוחר בדרך מעניינת: רצח אקראי של זרים גמורים, כשהוא מניח על גופותיהם את שמות המושבעים והמעורבים במשפט, במטרה לעורר בהם אשמה בלתי נסבלת.
במקביל, פסיכופת אחר, שצמח בחיקה המופרע של כנסיה משיחית - תמה אהובה על קינג - מנסה להתנקש בקייט מקיי, סופרת פמיניסטית כוכבת שנמצאת באמצע סיבוב הרצאות מצליח. אחרי ששוטר שנשכר למלאכה מפעיל אלימות-יתר, הבלשית הולי גיבני נשכרת כשומרת ראש של הכוכבת הפמיניסטית. במקביל, היא מסייעת לחברתה איזי, בלשית משטרה, בניסיון לעצור את הטירוף של "רצח המושבעים באמצעות מחליף".
'אל תמצמץ' מגיע בדיוק 50 שנים אחרי רומן הביכורים של קינג, 'קארי'. ב-50 השנים האלו, מי שלא מיצמץ זה קינג עצמו, ששומר על קצב פעילות מטורף. זה הרומן הרביעי בסדרת "הולי", סביב דמותה של הולי גיבני (שמופיעה גם בשלושה ספרים קודמים של קינג עד שזכתה לסדרה משלה), בלשית מבוגרת, "על הרצף", שסובלת מקשיים חברתיים ושלל מוזרויות, לצד יכולת הבחנה יוצאת דופן בפרטים ותבניות שהופכת אותה לבלשית-על.
'אל תמצמץ' משתרע על יותר מ-500 עמודים ובכל זאת אין בו שום דמות בעלת עומק של ממש, אפילו הולי עצמה נדחקת לשולי המאורעות. פרטים שאמורים לתת לנו בשר נטווים כרשת עכביש יומנאית על המרחב האמריקאי: "קייט וקורי מגיעות לאומהה בשתיים אחר הצהריים, וקייט נוהגת רוב הדרך כשכף רגלה לוחצת על דוושת הגז. כל אחת בתורה מקבלת חצי שעה של פלייליסט מתחנת סיריוס XM, קייט שרה במלוא הגרון המנוני רוק משנות השמונים, ואולו קורי מעדיפה את השירים של וילי, ויילון ושאניה". שעות, תאריכים, מקומות, רפרנסים תרבותיים. אולי כבר לא נותר לנו הרבה מעבר לזה.
מדד הזוועה גם הוא נמוך: פה גופה מרקיבה, שם גלגל עין ניתז, הכל לייט ברמת PG13. וגם האימה... נו, א-גרויסע אימה. כל יציאה לרחוב הישראלי מרגישה מסוכנת יותר. האם זה קינג שהתרכך או רמת הספיגה שלנו שעלתה? מכיון שאין כאן שום דבר מהלא-טבעי, ומכיון שהעלילה ממוקמת בלב העניינים - פדופיליה, הפלות וכו' - התחושה מזכירה קריאה של מהדורת חדשות ארוכה ומותחת, ובואו נודה, זה בדיוק מה שאנחנו אוהבים לעשות: לשרות בהווה, לגלול את פיד החדשות לנצח. למעשה, בזמן כתיבת שורות אלו, אני שוקדת על מיזם בינה מלאכותית שיספר את החדשות עצמן בסגנון סטיבן קינג. למה לא, בעצם?
האופן שבו כל הסיפורים מתחברים ביניהם וכל הדמויות קשורות זו לזו ומכירות זו את זו, אמנם מזכיר מהלך תסריטאי של הפסטיגל, אבל החיבור מאפשר לכל קווי העלילה להתכנס לאירוע שיא ענק, קולנועי לחלוטין ואמריקאי להדהים, הן בתוכנו והן במרחבים שהוא מתאר: משחק בייסבול-ראווה בין נבחרת השוטרים לנבחרת הכבאים שכל הכנסותיו קודש לצדקה, שמתקיים לצד האירוע הפמיניסטי הגדול, המונים נוהרים למשחק הבייסבול, שבו יושר ההמנון האמריקאי על ידי זמרת גוספל נערצת, הם צועדים בנוף פרוורי קלאסי, שלמדנו לקבל גם פה: מתחמים מגודרים, מגרשי ענק, הרבה מאוד אבטחה והבטחה לסכנה.
לא רק התאמת-יתר וצירופי מקרים משונים יש פה, אלא גם תמונות ראי. בכל אשמים ההורים: האבא של הרוצח הזה והאבא של הרוצח הזה וגם האמא של הבלשית — חינגה קורבנית (במובן החדש של המילה קורבן, לא במובן גופה מבותרת) של הסרת אחריות אופנתית מהסובייקט הפועל. ההורים הם אולי גם מייצג של אמריקה עצמה, היא-היא ההורה המתעלל, וילדיה כולם פגומים.
"לא הייתה שום בהלה בפעם הראשונה שנכנס לחדרה של אמא כשהוא לבוש באחת משמלותיה של כריסי. לא היה שום תיעוב. היא פשוט פתחה אליו את זרועותיה. 'אני אהיה הילדה הקטנה שלך', הוא לחש לתוך חזה. 'וגם הילד הקטן שלך. אני יכול להיות גם וגם'". קינג נכנס ממש לשדה המוקשים של פוליטיקת הזהויות כשהוא בורא את דמותו של כריס/כריסי, שמתמודד עם דיספוריה מגדרית, תכונה שמשמשת את קינג בעיקר ככלי של תעתוע. כסופר מתח וכאדם ליברלי (ואולי, יאמרו, כגבר לבן פריבילגי), המגדר של הדמות הוא חומר עבודה עבורו, ככל תכונה פיזית או נפשית של כל דמות אחרת. כריס/כריסי יכול היה להיות רוצח נפלא, כזה שייזכר לדורות, אלמלא היה רק פרט אחד בפסיפס צפוף מדי, ואלמלא הרגישות והזהירות שנראה שבכל זאת ננקטו כאן, על ידי קינג עצמו או מי מדורשי שלומו.
מעבר לדמויות הראשיות, המחולקות כמעט סכמטית ל"נשים - טובות" ו"גברים - רעים", יש בספר עוד שלוש גיבורות משנה, שמתוארות בהערצה בלתי פוסקת. נראה שקינג מנסה להתחבר לרוח הזמן, אף שהוא לא באמת צריך: הניסיון המגושם של אדם ואמן שמעולם לא לקה בשוביניזם (יש שיחלקו על הקביעה הזאת לגבי עבודתו המוקדמת) וכתב דמויות נשיות וגבריות מלאות במידה שווה, מדגים היטב את הנזק של פוליטיקת הזהויות לא רק לספרות ולאמנות, אלא גם למסרים שבשמם היא נלחמת. שוויון נשי לא יגיע מהערצה עיוורת לדמויות נשיות ומהימנעות כמעט מוחלטת מביקורת עליהן. אנני וילקס, הרוצחת המטורפת מ'מיזרי', שיצא ב-1987, היא אולי הדוגמה המושלמת לדמות נשית מרכזית מורכבת. ככה צריך להיראות פמיניזם, לא כמו חגיגה של מחיאות כפיים. את דעתו האמיתית קינג מבליע בחיצי הביקורת הקטנטנים שהולי שולחת לכיוון מקיי, הכוכבת הפמיניסטית, על הילוכה המעכס והאדנותיות שלה כלפי העוזרת הצעירה והמוצלחת שהיא מעסיקה, ועל שההרצאות שלה מזכירות, במידת הפופוליזם ופולחן האישיות שבהם, דווקא כנסים דתיים. הולי מייצגת את הפמיניזם שקינג באמת מאמין בו, ואילו מקיי — את הפרפורמנס.
ההטפשה הכללית לא פסחה על הכהן הגדול של האימה: הספר מחולק לפרקים קצרים ולתתי-פרקים קצרצרים, רובם בני עמוד או שניים. יש בו חזרות רבות, שנועדו לסייע לקורא מאותגר-הקשב, וגם משפטי אזהרה מצחיקים שמבליחים לפעמים בסוף הפרקים, כמו "אלא כפי שעוד יגלה בהמשך, אין לו שמץ של מושג" או "אבל כמו שאומרים, היזהרו במשאלות ליבכם". אבל, על אף כל אלו, מדובר בקריאה מותחת, כיפית ועדכנית ובעיקר, כאמור, כזאת ש"עושה את העבודה", כלומר, מעבירה את הזמן בהמתנה לטיסה או למלחמה אזורית. גם קינג עצמו לא חושב ש'אל תמצמץ' עושה יותר מזה. איך יודעים? הוא כתב את זה במפורש בהערת המחבר שמופיעה בסוף הספר, שבה הוא מספר/מתרץ שבזמן הכתיבה הוא עבר ניתוח לתיקון הירך. הספר, הוא מודה, עבר כמה וכמה שכתובים ושינויי שם וכמעט נגנז. כעת קינג אמנם לא מרוצה, אבל "מרוצה מספיק": "זה אף פעם לא בדיוק מה שייחלתי לו, אבל אתה מגיע לשלב שבו אתה חייב לשחרר". ההערה הזאת אמנם מזכירה את הכנות ואת סוג חוסר הביטחון החינני של הולי גיבני בעצמה, אבל מעוררת תחושה משונה: אם אתה, אדוני הסופר, לא חשבת שהספר באמת מספיק טוב, אז למה קראנו את זה? כנראה שקינג יודע שמה שלא טוב מספיק בשבילו, או ממנו, עדיין טוב מרוב מה שמסתובב בז'אנר, ובזה הוא צודק. •
