בישראל, מלחמה ומונדיאל הולכים יחד כמו גלידה וגביע, עם הבוץ הלבנוני בתור הסוכריות שמפזרים למעלה. הנה, אפילו הבופור נכבש שוב רגע לפני שריקת הפתיחה, ממש כמו בפעם הראשונה ב-1982. מצד שני, הסיכוי שבעתיד הלא-רחוק ייצא מזה סרט כמו 'גמר גביע' דומה לאפשרות שנבחרת ישראל תזכה במונדיאל 2030, וזה לא בגלל שמשה איבגי הורשע בעבירות מין או כי מוחמד בכרי כבר לא איתנו.
באופן אירוני משהו, ככל שהמצב בישראל נכנס ללולאת זמן אכזרית וגם בעולם השלום לא פרץ, כך האסקפיזם שהמונדיאל מציע נעשה יותר ויותר גרנדיוזי ומופרך: עוד מדינות, עוד משחקים, עוד שואו. כמו מורה מחליף ומיואש שנכנס לכיתה מופרעת ואומר "קחו כדור" בתקווה שהבעיה תתגלגל למשמרת של הבא בתור. השאלה אם הסדר העולמי המעורער יסכים להרגיע למשך חודש וקצת מעסיקה את כולם: ממשלות, צבאות, בנקים. וכמו על הדשא, מה שבסוף קובע הוא השפיץ של הנעל (מבלי להעליב את נשיא ארה"ב).
נדמה שכאן גם טמון אתגר נוסף לתאגיד השידור הציבורי, שהתכונן למונדיאל הגדול בהיסטוריה כמו למלחמה והיא גם זאת שעלולה להרוס הכל. במונדיאל 2014, שנערך בצל הכוונה לסגור את רשות השידור, המשחק בין צרפת לניגריה נקטע כדי לדווח על מציאת גופותיהם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו, אך השידור חזר לפתע למגרש בברזיל וקמה מהומה. מן הסתם נוצרו מאז די והותר פתרונות למצבים כאלה (אפיקים חלופיים, אפליקציה וכד'), אבל זה לא משנה את הפער היסודי, האבסורדי, הבלתי נסבל: העיניים רואות חגיגת כדורגל והלב רועד מאימת ה"הותר לפרסום".
