"סימפטי" הוא שם תואר הולם לכל סרטיו של הבמאי הצרפתי הלא-חשוב-במיוחד, סדריק קלאפיש, שמוכר בזכות טרילוגיית סרטי הרפתקאות הסטודנטים החמודים "פודינג אירופאי". סרטיו הם לרוב גלויות תיירים המציבות במרכזן צעירים צרפתים מתוקים ואת עלילותיהם הרומנטיות הלא דרמטיות מדי - צרפת "קארפורית", אם תרצו. סרטו החדש והשאפתני קצת יותר, "צבעי הזמן", שב להתמקד בצרפתים חייכנים, ומחלק הפעם את העלילה לשני קווים מקבילים: האחד מתרחש בסוף המאה ה-19 ועוקב אחר אדל החמודה (סוזאן לינדון) המגיעה לפריז בלב תור הזהב האמנותי של ה"בל אפוק"; השני מתרחש בימינו, ועוסק בצאצאיה המנסים להחליט מה לעשות עם ביתה הנטוש, ומתמקד בצעיר אדיש מדור האינסטגרם שנשאב להיסטוריה המשפחתית.
נראה שחלק מהמוטיבציה של קלאפיש היא לעשות "ריקליימינג" לפנטזיה הרומנטית שוודי אלן מכר לצופים ב"חצות בפריז", שבו ההווה והעבר הצרפתי המפואר התמזגו. אפילו הפוסטרים של שני הסרטים דומים. ברגע יפה בתחילת "צבעי הזמן", אדל מביטה בהשתאות במגדל אייפל שזה עתה נבנה. בניגוד אלינו, היא מעולם לא ראתה אותו. הסרט מנסה לחזור ליופי הראשוני הזה ולפרק את העיר מקלישאותיה, לפני עידן הסלפי.
זהו דיון ראוי, אך הוא נופל בעצמו לקלישאות ושטחיות. ובכל זאת, גם אם הסרט הוא קצת גלויית תיירים, הוא עדיין עובר בנעימים. פריז והגיבורים יפים, ובדרכו הצנועה הסרט מצליח להזכיר שכולנו חיים ברגע חולף, כמו בציור אימפרסיוניסטי. התוצאה אינה עמוקה, אך כביקור בזק במוזיאון אורסיי - היא בהחלט, ובכן, סימפטית.
