מינויו של רומן גופמן הוא רגע מדהים בזמן לעצור ולהביט לאן הגענו. היועצת המשפטית לממשלה, בניסיון לבלום את המינוי, חצתה כמעט כל קו אדום מקצועי ויצרה מצב שבו, בפועל, עמדתה הרשמית היא התנגדות גורפת למינוייו של ראש הממשלה.
אינני יודע האם היא מכירה את ההקשר, אך ההקשר שבו היא פועלת מופיע כבר בגמרא, בקביעה שבזמן גזרות שמד אפילו על "ערקתא דמסאני" (שרוך הנעל) – פעולה שאין בה שום בעיה הלכתית כשלעצמה, אך כזו שיכולה להיתפס ככניעה לעבודה זרה – מוטב למות על קידוש השם ולא לעבור עליה.
הנה הבסיס היהודי לטענה הגורסת כי בזמן שבו מאיימים על מי שאתה ועל מה שאתה, אין חוקים.
הבעיה היא שכאשר הדרג המקצועי, זה שכל מהותו וכל סמכותו, כפי שמסביר מקס וובר, מושתתות על היותו גורם מקצועי ואובייקטיבי – מוציא לאור את העובדה כי המקצועיות איננה עוד התשתית להחלטותיו, משהו עמוק נשבר.
אחרי מינוי גופמן, לא משנה מה יקרה או מי ייבחר, הדרג המקצועי בכלל והדרג המקצועי-משפטי בפרט, יהיו חייבים לעבור רוויזיה עמוקה. מה שמתרחש כרגע איננו תפקוד מקצועי ובמידה רבה הוא איננו תפקוד כלל. זהו פשוט קרב בלימה חסר מעצורים.
וזו האמת הפשוטה שצריך לומר על החברה הישראלית בעת הזו. החברה הישראלית איננה רחוקה בתפיסות עולמה ממה שהייתה שנים ספורות קודם לכן. היא גם, כפי שעולה מסקרי עומק, לא הולכת ומתרחקת מבחינת הגדרתה העצמית. יתר על כן, בעקבות המלחמה ובעקבות כל מה שעבר עלינו בשנים האחרונות, ישנה מוכנות הולכת וגוברת בקרב הציבור הישראלי המשרת לשלם מחירים כבדים כדי להשתחרר מקונספציות, ולמצוא פתרונות עומק לבעיות המאיימות על קיומנו.
הבעיה של החברה הישראלית כיום איננה מתחילה במוסדותיה ואיננה מסתיימת בהם, היא מתחילה ומסתיימת במאבק חסר פשרות בין האליטות שבתוכה. וילפרדו פארטו מחלק את המנהיגות בין "אליטת השועלים" הליברלית והקוסמופוליטית, לבין "אליטת האריות" השמרנית והמסורתית. כדי שחברה תתקיים, כך הוא טוען, שני הכוחות הללו חייבים לחיות זה לצד זה - לא באחדות, אבל לא במלחמה.
אסור לפתיחות לרסק את המסורתיות, אסור לדתיות לרסק את הליברליות. חברה מתרסקת שאליטה אחת מוחקת את השנייה, היא מאבדת תכונות בסיסיות לקיומה ושגשוגה.
וזו הבעיה האמיתית. למדינת ישראל אין את הפריבילגיה לנהל מלחמת חורמה חסרת פשרות בין האליטות שבתוכה. היא מחויבת לייצר מציאות שבה הן אליטת השועלים והן אליטת האריות, השמרנים והליברלים כאחד, מסוגלים לקיים בסיס של שיח משותף ושיתוף פעולה מינימלי. בלי זה – לא רק שלא נוכל לתקן, לא יישאר כאן דבר.
