בילי קורגן, סולן ומנהיג הסמשינג פמפקינס, תמיד אהב לכתוב אלבומים אפיים. לפני כשלושים שנה, הגיעה המנה הראשונה עם האלבום הכפול (והמעולה)Mellon Collie and the Infinite Sadness. למרות שהיה מדובר ביצירה ארוכה למדי והדרמה שיחקה תפקיד מרכזי, התוצאה הייתה אלבום שאי אפשר להפסיק להאזין לו. לקראת בוא המילניום, הלהקה החלה להתרחק מהסגנון שאפיין אותה בראשית דרכה, תוך פנייה מסוימת לאזורי הגוטיקה, פחות בהצלחה.
בשלושים השנים שחלפו מאז, רבים מאלו שהתאהבו בלהקה, איבדו איתה את הקשר. הם גם כנראה פספסו את ניסיון הקאמבק של הלהקה דרך ATUM - אופרת-רוק אולטרה יומרנית שחולקה לשלוש מערכות שכל אחת יצאה באלבום נפרד בין השנים 2022-2023.
פרץ הכתיבה המחודש של קורגן – שבשנים האחרונות מריץ גם פודקאסט פופולרי – הוליד גם את Zodeon at Crystal Hall. האזנה לעשרת השירים המרכיבים את האלבום היא מעין ד"ש מוזיקלי חביב מנעוריך (בהנחה שנעוריך כללו את הלהקה). יש כאן את כל היסודות שהפכו את הפמפקינס לאחד מההרכבים היותר מתגמלים בניינטיז: הדרמה, היכולות לכתוב מלודיות כובשות והטיול המהנה בין הסגנונות - במקרה דנן, בולטות ההשפעות מרוק סיקסטיז פסיכדלי ומתוק.
והגם שלא מדובר ביצירת מופת, 39 הדקות שכאן מזכירות שקורגן וחבריו (הוותיקים והחדשים) יודעים לצאת הכי גדולים דווקא כשהם מגיעים קטנים יחסית.
