נתחיל בווידוי: יש לי קראש על דיוויד אטנבורו. איני אדם שנוטה לפתח קראש על מישהו; התפעלות וסקרנות — בהחלט, אבל קראש? זה כבר סיפור אחר. ובכל זאת, משהו הפר את האיזון העדין הזה בראשית שנות ה-90, כשצפיתי כילד בסדרה 'מעגל החיים' (The Trials of Life) של אטנבורו, ששודרה ב-BBC.
אני עדיין זוכר את הסצנה המפתיעה מכולן, זו שגם הכניסה אותי למעגל מעריציו של אטנבורו: ריקוד החיזור של הטבלנים הגדולים. שני עופות מים, שנראים לכאורה רגילים לחלוטין, מתרוממים לפתע זה מול זה, צוואריהם מתוחים, וכל אחד מהם אוחז באצה או בצמח מים במקורו. הם "רצים" על פני המים, זקופים כמעט כבני אדם, בתנועה מסונכרנת ומדויקת להפליא. אטנבורו מתאר את הטקס כאחד ממופעי החיזור המורכבים והמוקפדים ביותר בעולם החי. הוא מתרגש, ואני מתרגש איתו — ילד היושב בקריית-אתא ונדהם לגלות שהעולם, הרחק ממנו, עשיר ומגוון לאין שיעור, ורק מחכה שנציץ בו מבלי להזיק לו.
אבל מה שהופך את הסצנה לאיקונית אינו רק יופייה, אלא גם האופן שבו אטנבורו מספר אותה. הוא בונה מתח כאילו מדובר בסצנת אהבה מתוך דרמה אנושית. לרגע הצופה כמעט שוכח שהוא מתבונן בשני עופות. זה בדיוק כישרונו הגדול של אטנבורו: לגרום להתנהגות אבולוציונית להיראות כמו סיפור שיש בו דמויות, רגשות ועלילה. כך הוא נחקק בזיכרוני כאחד מגדולי המספרים של דורנו — מספר טבע שאינו נופל בעיניי מתיאוריו החדים של הנרי דיוויד ת'ורו או ממספר המסעות הגדול ג'ק לונדון.
אלא שכוחו של אטנבורו אינו מסתכם רק ביכולת לעורר התפעלות. פעם אחר פעם הוא מצליח לקחת תופעה שנראית לנו יפה, מסתורית או אפילו רומנטית, ולחשוף את ההיגיון הביולוגי העמוק שמאחוריה. ריקוד החיזור של הטבלנים הגדולים, למשל, נראה לרגע כמו סצנת אהבה אנושית, אך למעשה הוא תוצר של מנגנונים אבולוציוניים עתיקים של ברירה והישרדות.
נזכרתי בתיאור הזה בזמן הקריאה ב'אוקיינוס' של אטנבורו ושותפו לכתיבה, קולין באטפילד. בפרק על שונית המחסום הגדולה באוסטרליה מסבירים המחברים את תפקידי הצבעים הזוהרים והמהפנטים הנלווים לאלמוגים במים. מסתבר שצבעו של שלד האלמוג הוא לבן חיוור, ואילו מקור הפיגמנטים החלבוניים במגוון הצבעים שאנחנו מקשרים עם שוניות אלמוגים הוא באצות חד-תאיות בשם זואוקסנטליות, המסוגלות לחיות בסימביוזה עם מינים ימיים רבים של חסרי חוליות. אם כך, מה תפקיד הצבעים ולשם מה האלמוגים צריכים אותם? המחברים מסבירים שמחקרים אחרונים הראו כי "חלקם מספקים סוג של הגנה מפני השמש ומסככים על האלמוגים מפני הקרניים האולטרה-סגולות המזיקות". הצבעים, אפוא, עוזרים בתהליך שמייעל את הפוטוסינתזה; הם עושים זאת על ידי ספיגה של אור בצבע אחד ופליטתו בצבע אחר, אדום בדרך כלל.
הנה כלל ראשון, על רגל אחת, שעולה מהספר המרתק הזה: ייעודו של הטבע. מעין סיכום לדברי שימבורסקה החכמה, שלפיו נוכח מראה כזה נוטש אותנו הביטחון, שמה שלא חשוב נעשה בעינינו חשוב יותר ממה שחשוב באמת. ואכן, היופי שבהבנת אחורי הקלעים של התופעות שמהן אנו נרגשים בשגרה – ולא מן המניעים הנכונים – הוא סדר העדיפויות של הטבע: אנחנו רכיב – משמעותי אמנם, אך עדיין חלקיק – בתוך התהליך הגדול שנקרא אבולוציה. כל דבר שנקבע בו – בין שהשיג תופעה שתופסת את עינינו או את תשומת ליבנו ובין שלא – מורכב עשרת מונים ממה שנגלה על פני השטח, ומיועד בראש ובראשונה לתהליכים של שרידה, תחזוקה, שימור, פעולה, רבייה ועוד.
הנה כלל שני, שוב על רגל אחת, שעולה מן הספר: אנחנו קטנים יותר ממה שאנחנו נוהגים לראות את עצמנו, ואנחנו ודאי שלא עומדים במרכז היצירה העולמית. אף על פי כן לנו, ולנו בלבד, שמורה הזכות לשנות, לטוב ולרע, תהליכים שחורגים מן המניעים האבולוציוניים, כלומר להביא לסטייה מן התהליך הטבעי שנקבע מתוקף הכוחות הפועלים לשימור, שרידה והישארות. אפשר כמובן לשאול מדוע הטבע איפשר זאת מלכתחילה, ואם אכן אישר זאת – האם לא הייתה זו כוונתו כחלק מן המנגנון המתוחכם והמפותח של המניעים שציינו. אבל לא כאן המקום לפצח את הסוגיה המטאפיזית הזאת, אלא לנסות ולהבין כיצד הטבעי הופך לחריגה ולהרס טוטלי או לחורבן עצמי; כמו מערכת תאים מתפקדת ומתוזמנת, שבבת אחת יוצאת מאיזון והופכת לגידול סרטני שממית את הגוף המארח.
• • •
העניין עם שוניות האלמוגים וחשיבותן למערכת האקולוגית הימית, ובכלל העולמית, אינו תופעה ייחודית במרחב החיים הגדול שלנו. קל להניח ששוניות האלמוגים מתפקדות כמו בתי גידול יבשתיים – ואכן, לעיתים קרובות מכנים אותן "יערות הגשם של הים" בגלל המגוון הביולוגי שלהן. אבל העושר הימי הזה מורכב מכפי שאנו חושבים.
יותר מ-70 אחוזים משטח כדור הארץ הם ימים ואוקיינוסים. עם נתון כזה קשה שלא להפריז בחשיבות ספרם של אטנבורו ובאטפילד על המתרחש בעולם הטבע. כך למשל, האוקיינוס ממלא תפקיד חיוני במיתון האקלים העולמי. הוא פועל כמעט כמו ספוג ענק הסופג פחמן דו-חמצני וחום. על פי הערכות ב-20 השנה האחרונות האוקיינוס קלט שליש מכל פליטות ה-CO₂ שלנו, כך שבלעדי המים הרבים בכדור הארץ כבר מזמן היינו כגוש לבה רעיל.
אבל היופי ב'אוקיינוס' של אטנבורו ובאטפילד אינו בנורות האזהרה המהבהבות לאורך כל הקריאה – הן חשובות, ודאי, והן גם הסיבות לכתיבת הספר – אלא בשפע הידע ובעושר של המגוון הביולוגי הנפרס בפנינו, בתופעות שוליים שהשפעתן מכרעת על החיים ביבשה. כך למשל נקשר גורלם של כרישי השונית בחקלאות ובמזון האנושי: כאשר טורפי-על ימיים נעלמים, אוכלוסיות אחרות מתרבות יתר על המידה, אחרות קורסות, ובסופו של דבר נפגעים דגי המאכל שעליהם נשענים מיליוני בני אדם. זהו אפקט עקיף מאוד, ועם זאת ישיר מאוד, שבו אדם בכפר חקלאי באפריקה או באסיה מושפע מהיעלמות כרישים שמעולם לא ראה.
במקרה אחר, מרתק ובלתי צפוי, מראים המחברים כיצד שינוי אקולוגי באזור מרוחק הוביל בסופו של דבר למגפה עולמית. הכל מתחיל בכריתת יערות המנגרובים בסוּנדרבאנס שבבנגל, בסוף המאה ה-18. המערכת האקולוגית השתנתה והגבירה את המגע בין בני אדם לבין סרטנאים זעירים שנשאו את חיידק הפסיקון, מחולל הכולרה. עם הזמן הסתגל החיידק לגוף האנושי, וב-1817 כבר היה מסוגל לעבור ישירות מאדם לאדם. כך הפכה התפרצות מקומית במנגרובים בסוּנדרבאנס למגפת הכולרה העולמית הראשונה.
שלב אחר שלב מדגימים לנו אטנבורו ובאטפילד לא רק את הסיבות לצורה שבה הדברים מתפקדים – מדהים לקרוא את ההסבר מדוע לווייתנים התפתחו להיות כה גדולים מבחינה אבולוציונית – אלא גם את הקשר הבלתי ניתן להתרה בינינו לבין האוקיינוס והחיים בו, ובעיקר בינינו לבין השינויים שחלים על המגוון הביולוגי באוקיינוס.
וכאן אולי אנחנו מגיעים לנקודה העיקרית והחשובה מכל בספר: "תסמונת קו הבסיס המשתנה". 'אוקיינוס' ממחיש לנו כיצד כל דור ודור חושב שהטבע שראה בילדותו הוא המצב הטבעי של העולם, אף שבפועל הוא כבר עולם מדולדל ביחס לדור שקדם לו. זו תופעה שמתחילה באוקיינוס אבל משפיעה עמוקות גם על היבשה: ככל שההידרדרות איטית יותר, כך אנחנו מפסיקים להבחין בה. בסופו של דבר אנחנו מסתגלים לחורבן ומכנים אותו "נורמלי". זו אולי האזהרה החריפה ביותר בספר כולו.
• • •
זהו אקורד הסיום של דיוויד אטנבורו, שציין בימים האחרונים מאה שנים להולדתו. יש משהו סמלי בכך שאדם שהקדיש את חייו לתיעוד פלאי הטבע מסיים אותם כמעט באותה קריאה שבה פתח: להביט. לא במקרה הספר הזה שונה מספרי הסביבה הרבים שנכתבים כיום. הוא אינו מבקש להטיף לקורא ואינו מבקש להטיל עליו אשמה. הוא מבקש קודם כל להחזיר לו את יכולת ההתפעלות. להבין מהו יער מנגרובים, כיצד נוצרת שונית אלמוגים, מדוע לווייתנים משנים את הכימיה של האוקיינוס או כיצד יצור זעיר שאיש אינו רואה עשוי להשפיע על ההיסטוריה האנושית כולה.
במובן זה, 'אוקיינוס' הוא גם ספר על ענווה. במשך מאות שנים ראינו בים רק מרחב ריק המפריד בין יבשות או מאגר אין-סופי של משאבים. יתרה מזו: הימים והאוקיינוסים היו לב ליבה של היצירה האנושית, מושא התשוקה הגדול ביותר לגיבורי הספרות הגדולים מן החיים – מהרמן מלוויל ועד ג'וזף קונרד, מז'ול ורן ועד ג'ק לונדון, מרוברט לואיס סטיבנסון ועד ארנסט המינגווי. אטנבורו ובאטפילד מראים עד כמה התפיסה האנושית שראתה באוקיינוס משאב רקע הייתה שגויה. האוקיינוס אינו הרקע לסיפור האנושי אלא אחד מגיבוריו הראשיים. הוא מייצר את האוויר שאנו נושמים, מווסת את האקלים שבו אנו חיים, מזין מיליארדי בני אדם ומעצב תהליכים גיאולוגיים וביולוגיים בקנה מידה שקשה בכלל לתפוס. לא בכדי אחד המשפטים החזקים בספר מופיע לקראת סופו, בפרק הנושא את השם 'כיום': "כדי לראות את הים כפי שהוא באמת, לעיתים עלינו להתבונן ביבשה דווקא".
ואכן, ככל שהמדע חושף עוד ועוד מן המערכת הזאת, כך מתברר כמה מעט ידענו עליה וכמה עמוקה תלותנו בה. אלא שבניגוד לספרי קינה אקולוגיים רבים, אטנבורו מסרב לסיים בייאוש. למעשה, אחת הטענות המפתיעות ביותר בספר היא שהאוקיינוס עדיין מסוגל להשתקם. שוב ושוב מובאות דוגמאות של אוכלוסיות לווייתנים שהתאוששו, של יערות מנגרובים ששוקמו ושל מערכות אקולוגיות שחזרו לתפקד לאחר שהאדם חדל לפגוע בהן. המסר הזה חשוב דווקא משום שהוא מנוגד לרוח התקופה: לא הכחשה של חומרת המשבר, אלא דחייה של הפטליזם. האסון אינו בלתי נמנע, וההידרדרות אינה חוק טבע.
ואולי משום כך 'אוקיינוס' הוא בסופו של דבר ספר על זיכרון. לא רק זיכרון של עולם טבעי שנפגע, אלא זיכרון של האפשרות לחשוב בקנה מידה רחב יותר מזה של מחזור חדשות, קדנציה פוליטית או רבעון כלכלי. אטנבורו מזכיר לנו שהזמן של האוקיינוס שונה מן הזמן שלנו, ושגם האחריות שלנו חייבת להימדד בהתאם. אחרי מאה שנות חיים, נדמה שזה הלקח שהוא מבקש להוריש: לא לראות בטבע תפאורה לחיי האדם, אלא להבין שהאדם עצמו הוא פרק קצר בתוך סיפור גדול, עתיק ומופלא ממנו לאין שיעור. •
אוקיינוס: מחוז הפרא האחרון // דיוויד אטנבורו, קולין באטפילד } תרגום: נעמי זוסמן } רדיקל } 323 עמ'
