לפעמים, באמצע הפסקת הפרסומות, עולה לי שאלה פשוטה: באיזו מדינה אני חי? כי לפי חלק מהפרסומות שרצות כאן לאחרונה, כולנו או שייח'ים סעודים או אזרחים זרים בדובאי. כל הצרות שלנו מסתכמות בשאלה לאן נטוס בחופשה הבאה, כמה נקודות נצבור בכרטיס האשראי החדש שלנו, וכמובן — האם הדיילת תעיר אותנו בעדינות במחלקת העסקים, רגע לפני שננחת ביעד החלומות.
בפרסומת החדשה של "אל על" עם דני אבדיה וניב סולטן, למשל, בכלל לא ברור על איזו ישראל מדובר. האם כותבי הפרסומת, וכל מי שאישר אותה לשידור, באמת חושבים שכולנו מדלגים בין ניו-יורק לבואנוס-איירס כאילו אנחנו בספין-אוף של "אמילי בפריז"? שכולנו טסים במחלקת עסקים? שהחיים שלנו תותים, כמו שחנן בן ארי שר? אין מלחמה פעילה כרגע — במרכז הארץ בלבד, בכפוף לתקנון — אז כנראה שחזרנו לפרסומות משנת 2019, השנה האחרונה שבה עוד היה אפשר להאמין שהעולם נורמלי.
אבדיה וסולטן נהנים מהכרטיס החדש לצלילי "דמיון חופשי", שהפך בעיבוד הפרסומי הזה מהמנון רוק על חופש, פרידה וכאב למשהו ששרים בטקס סיום של כיתה ג' בזמן שאתה מנסה לא להירדם. "שנינו ביחד, את ואני" נהיה פתאום רך, מתקתק ומביך, ובעיקר מרוקן את השיר כמעט מכל המשמעות המקורית שלו. כל הפרסומת נראית כמו סיוט שהופק על ידי מיטב הרילס הדביקים באינסטגרם. "אל על" אף פעם לא חסכה בקיטש, אבל הפעם היא כבר לא מוכרת טיסה. היא מוכרת פנטזיה שלא גרה באותה שכונה עם המציאות.
ומעניין באמת כמה ישראלים יכולים עכשיו להרשות לעצמם כרטיס במחלקה הראשונה, או אפילו חופשה ספונטנית ביעד יקר. מי שכן יכולים כנראה לא יושבים בבית וסופרים נקודות בכרטיס אשראי. הם לא צריכים שמועדון חדש יפתח להם את שערי העולם. הם כבר שם. העולם שייך להם.
אותה פנטזיה, פחות או יותר, מוכרת גם "כאל": כרטיס אשראי, נקודות, טיסות, עוד נקודות, עוד חלום על חיים שבהם נתב"ג הוא לא מקום של תורים, עצבים וקפה במחיר מוגזם. בפרסומת, מתן פרץ שואל את גל מלכה שאלות שאף אדם בגילו לא היה שואל ככה בחיים האמיתיים, בטח לא בניסוח של “אם אני לקוח של הכנס-שם-מותג-כאן, איך אני מגיע להיכנס-ל-שם-מועדון-יוקרתי-כאן”.
אף אחד לא מדבר ככה מחוץ להפסקות הפרסומות. אבל כנראה שמישהו שם למעלה עדיין מאמין שאם יחזרו על שם המותג מספיק פעמים, המסר ייכנס לנו לראש. הבעיה היא שלפעמים קורה ההפך: מרוב שחוזרים על המסר, שוכחים אותו. או סתם מתעצבנים ורוצים שזה ייגמר. ובינתיים המחירים עולים, והמציאות ממשיכה לנחות עלינו במחלקת תיירים. אז שיהיה לכולנו בהצלחה עם מימוש הנקודות והטיול לארה"ב. נשמע ממש כיף.
בקטנה
"אתה חושב שאתה יכול לאמן את ריאל מדריד?", שאל עמרי אסנהיים את מאמן הפועל באר-שבע רן קוז'וך, ומאמן אלופת ישראל, זאת שבקושי ניצחה את בית"ר ירושלים, ענה בלי להסס: "כן". לא ברור מה יותר הזוי בתוכנית הזאת: השאלה שהיא מלכודת, התשובה הבטוחה מדי בעצמה או העובדה שלאסנהיים יש עוד תוכניות ראיונות, ה-250 במספר בערך.
