תשעה סיפורים // ג'יי-די סלינג'ר } תרגום: יותם בנשלום } עם עובד } 208 עמ'
הנה שלוש מסקנות. אחת: הסופר האמריקאי האהוב ממוצא יהודי, ג'רום דיוויד סלינג'ר (1919-2010), אינו סופר של ספר אחד. שתיים: הקובץ שמאגד את תשעת סיפוריו הקצרים רלוונטי לקוראים ישראלים ברגע הזה, בטווח רחב של גילים, החל בגיל ההתבגרות ועד לזקנה. שלוש: סלינג'ר מתייחס בסיפוריו להלם קרב ולאנטישמיות באופן שמעורר מחשבה גם לגבינו כיום.
הסיפורים הקצרים פורסמו כמעט כולם במגזין 'הניו-יורקר' החל משנת 1948, אך ראו אור כספר רק שנתיים לאחר שראה אור והצליח רומן הביכורים שלו, 'התפסן בשדה השיפון' (שפורסם לפני 75 שנים בדיוק). הם נחשבו מיד ליצירות מופת, ונלמדים עד היום בבתי ספר, באוניברסיטאות ובסדנאות כתיבה בזכות המבנים המוקפדים שלהם, המתארים עולמות רגשיים באלגנטיות מרומזת; בזכות אמנות כתיבת הדיאלוג המוצגת בהם, כאשר נדמה שחיים שלמים מקופלים בתוך רגע קטן של שיחה מקוטעת; ובזכות יכולתו של סלינג'ר לומר הרבה ולתאר מעט, לייצר מועקה, לב שבור או פליאה גמורה בסוף הקריאה.
אני נמנית עם אלה שיצירתו של סלינג'ר מלווה אותם לאורך חייהם. אחת לכמה שנים, לפעמים אפילו אחת לעשור, אני פונה אליו שוב. לקריאה נוסף מטען השנים, אך גם נלווית חרדה: האם יצירת ספרות שהייתה מכוננת עבורי כשקראתי אותה כנערה צעירה תיראה לי מושכת באותה מידה גם כאישה צעירה, ואחר כך כאישה מזדקנת?
לא כל הספרים האהובים שורדים את הקריאות החוזרות לאורך החיים ובגילים השונים. חלקם כן. סלינג'ר כן. קראתי פעם מישהי שתיארה את השיבה המאוחרת ליצירתו של סלינג'ר כדומה לסימני עיפרון על קיר, שבעזרתם רשמנו את גובהנו בילדות. הספרות שלו היא דרך נוספת למדוד כיצד אנחנו משתנים והופכים לאנשים הנושאים בזיכרונם ובתודעתם משא כבד יותר ככל שחולף הזמן.
הדפסתו המחודשת של הקובץ 'תשעה סיפורים' נחוצה לכולנו, ולא רק בזכות התרגום המצטיין של יותם בנשלום, הרגיש והמוכשר, המציע עיבוד ספרותי מעמיק. זהו שלב חדש בקשר בינינו, קוראי העברית, לבין אחד מגדולי הסופרים של המאה הקודמת ובכלל — האיש שעסק בפער שבין מי שרואים את העולם כמות שהוא לבין מי שאינם מסוגלים, או אינם רוצים, לראות אותו כך. הראשונים הם בדרך כלל ילדים, אנשים פגומים או פצועים, או יחידי סגולה בעלי זיקה רוחנית גבוהה יותר. האחרונים הם כל השאר, ובייחוד בני מעמד הביניים השטחי, שמדברים הרבה ומצפים להרבה אך אינם מחויבים לשום ערך. בנשלום נוטה להדגיש את המקצב המקוטע של סלינג'ר, ומבחין גם בעברית בין סלנג בורגני לבין שפת ילדים. אילן תורן, שתירגם בשנות ה-70, נטה לניסוחים ארכאיים ולמשפטים נוקשים, בעוד אסף גברון, שתירגם יפה לפני כשני עשורים, יצר גרסאות עבריות מדוברות וקצביות יותר, אך לעיתים החמיץ את כפל המשמעות שבמקור. בנשלום כותב דיאלוג חי ושומר על איזון בין הדיאלוג הקליל והמכאיב בה-בעת של סלינג'ר, בלי לוותר על השכבות הטמירות של הטקסט.
ניקח לדוגמה את גיבור הסיפור 'יום מושלם לדגי בננה', סימור גלאס, שמופיע יחד עם אחיו ואחותו גם ביצירות אחרות של סלינג'ר. ילדה שהוא פוגש משחקת עם ההברות של שמו, וכך נחשפת בפנינו הפרדוקסליות שבדמותו. סימור הוא מבחינתה see more. תורן תירגם זאת ל"שים-אור", וגברון ל"רואים עוד זכוכית", אך בנשלום שומר על התעתיק "סי-מור-גלאס".
סלינג'ר כתב לעורך הספרות של 'הניו יורקר' שלפעמים הוא חושב שהלוואי שלא היה כותב סיפור כה מושלם, משום שמאז נדפס הוא חי במצב נורא של תחרות עם עצמו. קובץ הסיפורים פורסם בארה"ב פחות מעשור לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. סלינג'ר, ששירת בעצמו בחזית האירופית והשתתף בפלישה לנורמנדי, ידע דבר או שניים על פוסט-טראומה, והביא זאת לידי ביטוי לא באמצעות תיאורי קרבות, אלא דרך חוסר יכולתם של החיילים השורדים לתקשר עם החברה הרגילה שנותרה בעורף. הפער בין מי שהיית לפני המלחמה, מי שהשארת בשדה הקרב ומי שנשאר וחיכה לך בבית הוא נושא שישראלים מכירים היטב, הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית. למרות שדמויותיו של סלינג'ר אינן מדברות ישירות על מה שעברו, הטראומה מגיחה מן הצדדים: בתנועות קטנות, בחוסר יכולת לשבת ולקרוא ספר, ובהעדפה לדמיין עולם שמתחת למים במקום לחיות בחמצן הסמיך של המציאות.
סלינג'ר מסרב לפאתוס ומשתמש בהומור עדין כמנגנון הגנה מפני כאב חורך. בסיפור 'ליד הסירה' מופיע המונח האנטישמי "קייק" בהקשר קטן אך רב-משמעות. הילד ליונל יושב בסירה ואינו מוכן לצאת ממנה. לאמו הוא מספר ששמע את העוזרת אומרת שאביו הוא "קייק". הילד חושב שמדובר בסירה קטנה בעלת משוט אחד, אך מבין היטב, בעקיפין, את העלבון. גם הפרט האגבי הזה הוא עדות לתפיסת החיים השקטה והמדויקת של סלינג'ר.
הקובץ נפתח במשל זן השואל כיצד נשמעת מחיאת כף יד אחת, ובכל סיפור ישנו מפגש המתרחש מחוץ לכללים השחוקים והריקניים של התקשורת האנושית. בכל פעם שקשר אמיתי מתרחש אצל סלינג'ר, הוא דומה למחיאת כף יד אחת: מחוץ לשפה, מחוץ לחשיבה העדרית, בתוך רגש חי. •
