"אתמול בבוקר קראו לי לבסיס, אשתי הייתה בשוק. היא כל פעם עם פלאשבקים מ-7 באוקטובר, שפתאום אני קם והולך", סיפר רס"ל (מיל') עידו עגיל (35) מחריש, שנשוי לליאל שרה ולהם שני ילדים - איתי (3.5), אוריה (שנה וחצי). אתמול הוקפץ לסבב המילואים הרביעי שלו כלוחם בחטיבה 261, הפעם בגזרת יו"ש, באופן אירוני למדי ב"יום ההוקרה למערך המילואים".
רס"ל (מיל') עגיל המשיך לתאר את הקשיים שאישתו והבית כולו נאלץ להתמודד איתם, כשהוא יוצא למילואים. "אשתי לא מקבלת שום ליווי או מעטפת, כשברור שהיא משלמת מחיר כבד גם היא. אני טוחן בשטח, היא טוחנת בבית", הסביר.
בדרכו אל הבסיס, עם מוטיבציה גבוהה על אף הקשיים, התאכזב לשמוע על הדברים בהם בחרה הממשלה לעסוק במקביל לירי מאיראן. "זה עצוב שביום הזה בוחרים להתעסק בחסינות של טלי גוטליב ולא באיך לצמצם פערים, לסייע לאנשי המילואים, בפן האישי-משפחתי-רגשי-מקצועי", פסק. “אני מרגיש אטימות מהממשלה והכנסת, שסדר היום שלהם פשוט לא נכון".
האבסורד לא עוצר בממשלה, כשהגיע לבסיס, אמרו לו לשוב על עקבותיו. “מצד אחד, חוץ מבן אדם אחד במחלקה שלי, שמתחתן השבוע - כולם הגיעו, אחוזי נוכחות מטורפים”, פירגן לחבריו. “מצד שני, משהו מתנהל לא נכון. למרות הכאוס שמאפיין מלחמה - המינימום זה לדעת אם צריך אותנו או לא”.
ענבר תורג'מן מקריית אתא מכירה את ההקרבה שרס"ל (מיל') עגיל מדבר עליה מקרוב. תורג'מן נשואה לר', שמשרת בחטיבה 810 וסיים סבב מילואים שישי שנמשך יותר מ-100 ימים בתחילת ינואר, והוקפץ לסבב נוסף ב-16 באפריל שיימשך עד יולי. "מאוד מקווה שהסבב לא יתארך בעקבות המצב. אנחנו עוברים דירה לבית חדש", שיתפה תורג'מן, חברה בפורום נשות המילואימניקים.
לשניים שלושה ילדים - אריאל דוד (10.5), תהל (9) לירן (5) והם מנסים לתמרן בין חיי משפחה למילואים של ר'. "אנחנו בטיפולים משפחתיים כבר שנה וחצי. הוא לא חזר כמו שיצא מהבית, אני והילדים לא אותו דבר", אמרה בכאב. "כבר חצינו מזמן את הרף של ההחזרים לטיפולים שכביכול מגיעים לנו. בכל פעם שעתיד להסתיים סבב, אנחנו מקווים שאנחנו לקראת סוף הטיפול. אבל אז מגיע עוד סבב, ועוד אחד, ועוד אחד. הקושי, הלחץ, העצבים והכעס. זה לא נגמר".
בעקבות המצב הוחלט על ביטול ציון "יום ההוקרה למערך המילואים", שכולל יריד חגיגי למשפחות המשרתים והמשרתות וטקס מכובד בבית הנשיא. “אני חושבת שזה יום מאוד משמעותי להגיד בו תודה, אבל זה צריך להיות כל יום ביומו”, קבעה. "היום הזה מאוד משמעותי, במיוחד לילדים שמחכים לו, שיודעים שיש פעילויות במיוחד בשבילם. בזכות המשפחות של המילואימניקים אנחנו מצליחים להחזיק את המערך הזה בכל הגזרות".
לדבריה, "הילד הבכור שלי מרגיש כאילו הוא מחליף את אבא, בימים שאבא לא נמצא. מרגיע את אחיות שלו הקטנות. זה לא המקום שלו, הוא צריך להיות ילד. עכשיו כבר אין התייחסות לזה בבית הספר, אפילו לא ברמה של לשאול את הילד - מה קורה? אבא בבית? איך אתה מרגיש? כשאבא של הילדים שלי חוזר הביתה, אפילו ליומיים - הם פתאום נושמים, הם לא בלחץ".
לצד המורכבויות היומיומיות, ענבר משתפת גם בדאגה העיקרית והחשובה מכולן, לשלומו של בעלה. "הילדים חיים פה, שומעים חדשות, על אף שאני משתדלת למנוע מהם. הם שומעים על רחפני נפץ שהורגים חיילים", סיפרה. "כשהיינו בים הם ראו מסוק קרב בשמיים, שטס ממש נמוך, הם התלהבו, ואני ידעתי שהוא טס לכיוון בי"ח רמב"ם. איך שנכנסנו לאוטו בעלי התקשר ואמר שנהרג חייל. התחלתי לבכות. יש כזה דיסוננס בין החיים אצל 'משפחות רגילות' לבין החיים שלנו, בלתי נתפס".
