באיטליה, כמו בישראל, האקשן נמצא אצל ראש הממשלה, והנשיאות משעממת: טקסים, נאומים, ביקורים לא חשובים של ראשי מדינות ידידותיות. ובאיטליה, כמו בישראל, הפוליטיקה מרתקת. לא בכדי הבמאי הכביר פאולו סורנטינו, בעל החיבה לקולנוע אופראי וקרקסי, ייחד ארבעה מסרטיו לראשי הממשלה הססגוניים שעיצבו את הפוליטיקה האיטלקית (שלושה על ברלוסקוני, אחד על אנדראוטי).
גדול שחקני איטליה והשותף הקבוע של סורנטינו, טוני סרבילו, גילם בכישרון עצום את ברלוסקוני ואנדראוטי בשלושה מהסרטים. עכשיו סרבילו משתמש ביכולות הזיקית שלו כדי לגלם פעם נוספת מנהיג, אלא שהפעם מדובר בדמות פיקטיבית: נשיא איטלקי "משעמם" בסוף כהונתו, שנמצא מעל למחלוקת ונחשב לאהוב על העם. הוא מתעסק בשלושה עניינים פעוטים לפני הפרישה: שני מקרי חנינה, וחתימה על חוק שמתיר המתת חסד. שלושה מקרים, שלוש דילמות אתיות-דתיות.
סרבילו וסורנטינו מיטיבים לעצב אדם בערוב ימיו, אפור לכאורה, שמשהו נסדק בו. ככל שנראה שחייו הולכים ומאטים, המבט שלו מתחדד. במהלך הסרט נחשף שכינויו של הגיבור הוא "בטון מחוסן", והסרט הוא על הסדקים הקטנים שמתגלים בו.
זהו סרט קטן במכוון, ואף מרוסן במונחי סורנטינו. במקום התחושה של חגיגה מקפיצה כמו ברוב סרטיו, בדגש על "יפה לנצח" זוכה האוסקר, כאן מדובר בוואלס מהודר. "החסד" מאוד אלגנטי ורגוע במכוון. בחלקו השני הוא קצת מתמסר מדי ללאות המכוונת שלו וקצת חוזר על עצמו. ובכל זאת, מי שמחפש קולנוע מרתק, שכמו רבים מסרטיו של סורנטינו ממשיך את חקירת טבע האדם דרך מנהיגיו, ימצא פה סרט מענג.
