הסרט על מייקל ג’קסון הרוויח, לפי ההערכות, כ-900 מיליון דולר. זה סכום מטורף, אבל אולי מה שמטורף יותר הוא מה שאין בו. מדובר בסרט יחצ"ני כמעט לחלוטין, כזה שלא מתעכב אפילו לרגע על הפרקים הכי משמעותיים ושנויים במחלוקת בחייו של ג’קסון – אלה שהתרחשו לא על הבמה, אלא בבית המשפט. חשדות לעבירות מין חמורות בילדים? הצחקתם את המעריצים. הצחקתם גם לא מעט "משפיעני תרבות" שהיללו את הסרט כאילו מדובר ב"חומות של תקווה" של הביוגרפיות המוזיקליות.
כאילו לאף אחד כבר לא אכפת מהעובדה הלא נעימה, והאמת גם הלא מוכחשת: מייקל ג’קסון נהג לישון עם ילדים. הוא עצמו הודה בכך. לדבריו, לא באופן מיני אלא מתוך "אהבה ותמימות". ובכן, מזל שיש את נטפליקס כדי להזכיר לצופים למה הסיפור הזה לא היה פשוט כל כך.
הסדרה החדשה חוזרת למשפט המפורסם מ-2005, שבו ילד אחד ובני משפחתו האשימו את ג’קסון בהתעללות. המשפחה עברה להתגורר בנוורלנד, אחוזת הפנטזיה המפורסמת של הזמר, והפכה לחלק בלתי נפרד מחייו. לאורך שלושה פרקים הסדרה מנסה להבין כיצד תיק שנראה, לפחות על הנייר, פשוט יחסית, הסתבך עד כדי זיכוי מוחלט.
המושבעים נפלו בקסמו של "מלך הפופ", עורכי דינו הצליחו לערער את אמינות המתלונן ועדי התביעה, והמשפט הפך לקרב כמעט בלתי אפשרי מול אחד האנשים המפורסמים והאהובים בעולם. הפרשה ליוותה את ג’קסון עד מותו ב-2009, אבל לא מנעה ממיליונים להמשיך להעריץ אותו. בשנים האחרונות נדמה שהמבוכה נעלמה לחלוטין. שכתוב ההיסטוריה הושלם.
אדם שתועד מחזיק ידיים עם נערים, שמדבר בגלוי על לינה משותפת עם ילדים כאילו מדובר בדבר שגרתי לחלוטין, חזר להיות גיבור תרבות ללא כוכבית. לכן הסדרה של נטפליקס חשובה. לא מפני שהיא מוכיחה משהו חדש, אלא מפני שהיא מחזירה למרכז את השאלות שאנשים מעדיפים כבר לא לשאול.
ההיסטריה סביב הסרט והאדישות היחסית כלפי הסדרה התיעודית מוכיחות עד כמה קל לעצב מחדש נרטיב. גם אחרי מותך. משפחת ג’קסון בחרה להציג אותו כקדוש מעונה, והקהל הרחב משתף פעולה ברצון. גם המעריצים האדוקים ביותר מתקשים להסביר את ההתנהגות שלו. בסופו של דבר הם חוזרים תמיד לאותו טיעון: הוא זוכה בבית המשפט.
וזה נכון. הוא זוכה. אבל הסדרה מזכירה גם את פרשת ג’ורדן צ’נדלר מ-1993, שבמסגרתה שילם ג’קסון 23 מיליון דולר במסגרת הסדר אזרחי. היא מציגה עדויות, מסמכים וטענות שמעולם לא נעלמו באמת – רק נדחקו הצידה לטובת הלהיטים, הקליפים והריקודים.
הסרט החדש מספק חוויה מוזיקלית מרשימה. קשה להתווכח עם זה. אבל גם במשפט עצמו הכריזמה והמוזיקה היו חלק מהסיפור. נדמה שלפעמים מייקל ג’קסון היה גדול מדי מכדי להישפט כמו אדם רגיל.
השירים נשארו גדולים. גם ההופעה בסופרבול. אבל השאלה המרכזית נשארת בעינה: האם אפשר להפריד בין האמן למעשים שיוחסו לו? הסדרה של נטפליקס לא נותנת תשובה חד-משמעית. היא רק מזכירה שהשאלה הזאת ראויה להישאל.
בקטנה
שלום אסייג מנחה שעת סיפור ברכבת ישראל, שנוסעת בנחת. בפרסומת, הקרונות אינם מפוצצים באנשים וכולם בשקט. וואו, איזה כיף. כמעט האמנתי שאנחנו באירופה.
