בצילום: אדית (35), אביהו (35), טרה (5), סת (6).
הבית? בשכירות. משלמים 14.5 אלף שקל. אדית: ״אנחנו מאוד אוהבים את הקרבה לכפר הירוק ולשכונת המשתלה. שם הגנים של הילדים וכל החוגים. זה מאוד מזכיר לנו את הצפון, משם אנחנו במקור״.
צפון? אביהו: ״אני מקריית שמונה ואדית ממגדל העמק. כילד הייתי מצייר על קירות ועל אופנועים, אבל תמיד רציתי לקעקע. אחרי הצבא עברתי לתל אביב״. אדית: ״הכרנו בגיל 19 דרך חברים משותפים״. אביהו: ״חבר אמר לי: ׳יש לי מישהי מושלמת בשבילך. היא ציירת ואוהבת קעקועים, בול מה שאתה אוהב׳. שלחתי לה הודעה בפייסבוק, ובמשך שנה התכתבנו בלי להיפגש. מהרגע שנפגשנו אנחנו ביחד״.
תל-אביב? אביהו: ״לפני היינו בלונדון כדי ללמוד לקעקע, וכשחזרנו פתחתי סטודיו קטן לקעקועים״. אדית: ״אני הייתי אסיסטנטית של ציירת וניסיתי להבין איך אני יכולה להיכנס לסצנה הזו של האמנות. היה לי מאוד קשה למכור ציורים שלי. הוא היה מקעקע ואני הייתי מציירת בחלון. לא הרגשתי מחוברת לעבודות שלי באותה תקופה, ושחררתי את זה והתחלתי גם לקעקע״.
ציור? אדית: ״זה התחיל בכיתה ג׳ כשקנו לי לוח ציור, וכולם התלהבו. אהבתי את המחמאות ותשומת הלב ופשוט לא הפסקתי לצייר. אבא שלי היה מסיע אותי לחוג ציור בחיפה. הוא היה נגר, והכין לי פלטות עץ שאצייר עליהן. עד היום אני מציירת רק על עץ. גדלתי עם הריח של הנגרייה״. אביהו: ״תתפלא מה אבות מוכנים לעשות כדי לקדם את הכישרון של הילד. גם אצלי היה משהו דומה. למדתי איירבראש (ריסוס צבע - א"ח) בגיל 14, ואבא שלי היה מסיע אותי בימי שישי לקורס מקריית שמונה לתל אביב וחזרה. הגענו מאזורים בעייתיים. אין לך יותר מדי אופציות, וכשאבא זיהה שיש לי כישרון הוא השקיע״.
קעקועים? אביהו: ״העליתי עבודות שלי לאינסטגרם, שבדיוק התחיל, ואנשים הגיעו וביקשו שאקעקע אותם. הייתה ממש רשימת המתנה, אז לא הייתה ברירה ופתחתי את הסטודיו. אחרי שנה עברנו לסטודיו יותר גדול, הכנסנו עובדים, ואחרי 3 שנים פתחנו מקום של 400 מטר עם 30 מקעקעים. כולם רצו לעבוד איתנו. הזמינו אותנו לעשות עבודות בחו״ל, אז גם טסנו מלא״. אדית: ״היינו הראשונים בארץ שהבאנו את הפיין ליין. זה גם היה באופן ספייס, אז אחד למד מהשני. אני זנחתי את הציור והתמסרתי כולי לקעקועים. הייתי כל היום בסטודיו. רציתי להיות הכי טובה בארץ, ורק אחרי הרבה שנים חזרתי לצייר״. אביהו: ״התפוצצנו באותה תקופה״.
התפוצצנו? אביהו: ״הייתה הצלחה ועשינו כסף טוב. היינו בשיא שלנו. יכולנו לקום בבוקר ולנסוע לחודש וחצי לעבוד בחו״ל בלי לחשוב יותר מדי. בגיל 29 אדית נכנסה להיריון, אז הורדנו הילוך. זה כבר היה פחות לקחת את העובדים לבר אחרי העבודה, והתחלנו לשים גבולות. היום יש 17 מקעקעים. אני מקעקע ארבע פעמים בשבוע ובשאר הימים עם הילדים. אם פעם אהבתי את העבודות הגדולות, כמו לקעקע גב שלם או ידיים שלמות, היום אני אוהב דברים שאני יכול לסיים ביום אחד״.
חזרת לצייר? אדית: ״זה קרה אחרי השבעה באוקטובר. חזרתי לצייר והחלטתי להגיש מועמדות ל׳צבע טרי׳, תערוכת אמנות של אמנים צעירים, והתקבלתי. שם גילתה אותי גלריה והתחלנו לעבוד יחד. השנים של הקעקועים גרמו לי לפתח סגנון מאוד ייחודי, ופתאום זה נכנס לי לציור. אני מלחימה נשים עם פנים קלאסיות עם חרקים, בצורה סוריאליסטית. זה התחיל משיח עם אמא שלי על הזקנה וכמה שהיא מפחדת להזדקן, ואיך הגוף שלה בוגד בה. זה גרם לי למחשבות וסטרס, וההתמודדות שלי הייתה בציור, עם דימויים שהם כמו מעיין הנעורים. כשאני מציירת זה גורם לי להרגיש יותר טוב, כי כשהיא מדברת איתי אין לי מילים. עכשיו אני מציגה תערוכה שנקראת ׳הבל החן׳ בגלריה קורידור בנווה צדק. זה מדהים כי יש כבר ארבע עבודות שנמכרו. כל ציור זה איזה 40 אלף שקל. כשראיתי את המחיר שאלתי את הבעלים: ׳אתה בטוח? אנשים ישלמו את המחיר הזה?׳״. אביהו: ״את יכולה למכור אפילו ביותר״.
בית משלכם? אדית: ״היינו שמחים לקנות אבל אנחנו רוצים בית עם גינה, וכשנוכל לקנות מהכסף שלנו נעשה את זה. במקום זה קנינו להשקעה בקריית שמונה את הבית הצמוד לבית של אמא של אביהו״. אביהו: ״שיפצנו אותו, השכרנו אותו ושבוע אחרי היה ה-7/10. הם יצאו מהנכס, חטפנו טיל ועד עכשיו הבית בשיפוצים. היה ערך רגשי מבחינתי לבית הזה, אז החלטתי לשמור עליו ולקנות״.
מצב כלכלי? אביהו: ״אנחנו בסדר, אבל ההוצאות על הסטודיו מאוד גבוהות. כששכרתי אותו בהתחלה זה היה 30 אלף שקל בחודש. היום אני משלם 120 אלף שקל. זה מלחיץ, אבל זה לא שיש לי חששות כלכליים. אני לא מרשה לעצמי להיות במינוס. אלו פצעים שאני ואדית סוחבים אחרי שאבא שלה פשט רגל, והם איבדו את הבית שהם הכי אהבו בעולם״.
הבילוי שלכם? אביהו: ״בר יין פה ליד הבית וקפה אירופה״.
