אומרים ש"התגלית" הוא הסרט החדש של סטיבן ספילברג על חייזרים, אבל האמת היא שמדובר ביצירה על חזרה הביתה. ברגע יפהפה כל כך בשליש האחרון, אחת הדמויות הראשיות חוזרת למה שנראה כבית שבו גדלה. זו חזרה גם לטראומת הילדות שהגדירה אותה, ללילה אפל ששיבש את חייה — ואצל הבמאי, הטראומה ברמת הפשט היא אולי חטיפה על ידי חוצנים, אבל היא מייצגת גם משהו הרבה יותר קודר: הניתוק של אדם מהמשפחה, ומהחברה האנושית בכלל. בגיל 79, יודע ספילברג, אי אפשר באמת לחזור הביתה, אבל אפשר לחוות אותו שוב, ולדעת שיהיה בסדר. השד לא כל כך נורא.
את "התגלית" מובילות שתי דמויות בשני קווי עלילה נפרדים: הראשון הוא דניאל (ג'וש אוקונור, "הכתר"), עובד בחברה שאמונה על אבטחת כל סודות הממשל האמריקאי בנוגע לחייזרים, שמחליט להתהפך ולגנוב את המידע כדי להפיצו לכלל האנושות. הקו השני עוסק במרגרט (אמילי בלאנט המעולה), חזאית בינונית מקנזס, שבוקר אחד מוצאת את עצמה מתחילה לדבר בשלל שפות, כולל בשפת החייזרים. התמוטטות בשידור חי מובילה אותה להרפתקה משלה, שכמובן תתאחד עם זו של דניאל. כמו ב"קוסם מארץ עוץ", מדובר בסרט על צעירה מקנזס (כמו דורותי), שמופתעת על ידי מזג האוויר (שוב, כמו דורותי), מתעופפת אל על ומוצאת בהדרגה את דרכה חזרה הביתה. זה כולל הרבה מרדפים וסצינות מותחות, וגם כמה מסורבלות ודברניות שלא לצורך.
1 צפייה בגלריה
נותן דרור לחרדות. "התגלית
(Niko Tavernise/Universal Pictures and Amblin Entertainment)
"התגלית" הוא קסם של סרט, אבל דורש גם תיאום ציפיות מסוים. בגיל 79, הבמאי היהודי שמתמחה בקולנוע מלא פליאה, נותר חסר כל רצון או יכולת לשדר פאסון, בטח שכמדובר ברגע בו האנושות תשתנה במפגש מול חייזר (השקול לאלוהים). לכן, אם אתם מגלגלים כבר עשורים עיניים מול הרגעים האלה בסרטים שלו, המלאים אור, צבע ומוזיקה מרגשת של ג'ון וויליאמס - גלגלו אותן בבית. זהו סרט נטול ציניות. לצד הסנטימנטליות, הוא מנהל דיאלוג חכם מאוד מול אגדות אמריקאיות, בין אם זה כאמור "הקוסם מארץ עוץ" או קלאסיקות של דיסני, ומראה איך העיסוק בפלאי ובנשגב הוא בעצם ניסיון אחד גדול להשקיט חרדות ומצוקות קיומיות. רק שבקולנוע של ספילברג, נותנים להן דרור.
"התגלית" פונה לנושאים שהבמאי עסק בהם שוב ושוב בקריירה בת יותר מחצי מאה, אך מגיע אליהם מכיוון קצת אחר. מה שכן משותף לקולנוע המד"ב שלו הוא שבסוף מה שמעניין אותו זה לא החייזר, אלא האדם. השאלה הגדולה היא איך נגיב לא רק מול הסוד שהוסתר, אלא מול האפשרויות שגילוי כזה מותיר אחריו. אחת ההברקות היפות בסרט, היא שהעלילה מתרחשת כשברקע האנושות נמצאת על סף מלחמת עולם שלישית בגלל משבר מול צפון קוריאה (איראן וישראל כנראה היו טריגריות מדי לבמאי). בסופרמרקטים אנשים אוגרים מצרכים. התחושה היא שהחברה אט אט מתפרקת, מוצפת בטינה ובפייק-ניוז, והדבר האחרון שהיא צריכה זה את מכת החשמל שדניאל/ספילברג מבקשים לתת לה.
ובכן, לא. בסוף, אחרי כל התארים, הבמאי שכבר ראה הכל וביים בכל הז'אנרים האפשריים, הוא בעיקר הומניסט גדול. הוא מאמין באנושות וביכולתה להתמודד עם מה שבדרך. תודה סטיבן.
