מאז טבח 7 באוקטובר והמערכה הממושכת שאחריו נכנס לשיח הציבורי בקול תרועה המונח "אסטרטגיה", כמעט תמיד כשם קוד ביקורתי למלחמות שמנהלת ישראל. בתגובה לכל הישג צבאי ישראלי בשנתיים וחצי האחרונות, מחיסול סינוואר ונסראללה, דרך מבצע הביפרים ועד עריפת ההנהגה האיראנית, השמדת מתקני גרעין והתעשייה הפטרוכימית של משטר האייתוללות, תמיד היה מי שניפנף בידו בביטול ושאל: "נו טוב, זה הישג טקטי, אבל מה האסטרטגיה?" או בניסוח קצת אחר, "מה הרגל המדינית המסיימת?"
לאחרונה קיבלה גישה זו ביטוי רהוט במאמרו החשוב של ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר לעניינים פלסטיניים ובעל טור במוסף זה. מילשטיין לא מבטל כמובן את ההישגים הצבאיים של ישראל בחזיתות השונות, לפחות לא במפורש, אבל ממסגר אותם כ"טקטיים" או "צבאיים" במובן המוגבל. לשיטתו, הערך האמיתי שלהם זניח, מפני שהמטרות האסטרטגיות לא הושגו. חמאס עדיין שולט על האוכלוסייה בעזה, חיזבאללה יכול לאיים על הצפון ברקטות או ברחפנים, והמשטר האיראני לא נפל. האשמה, כך מילשטיין, היא של הממשלה, שמתבשמת בהישגים צבאיים טקטיים ושוגה שוב ושוב באשליות ובהטעיית הציבור.
לוחמי צה"ל ברצועה. אזור חיץ משמעותי בין העוטף לבין שאריות עזה שבשליטת חמאס | צילום: דובר צה"ל
בין ששת הימים להתשה
הבעיה, גם בקרב מטיפי "הניצחון המוחלט" ממחנה תומכי הממשלה וגם אצל אלה שמחזיקים בגישה הפוכה, היא בתפיסה אוטופית של אסטרטגיה. כלומר, ההנחה כאילו קיימים "הישגים טקטיים" שערכם היחיד הוא להוביל לאיזה הסדר סופי שבו תשיג את כל המטרות שהצבת לעצמך. עד להשגתן, אפילו אם ה"הישגים הטקטיים" מרשימים, ערכם מוגבל או אפסי.
אמת, אסטרטגיה היא גשר בין מטרות, שיכולות להיות בלתי מוגבלות, לאמצעים מוגבלים. אבל המטרות הללו יכולות בהחלט להיות חלקיות ומצטברות, כל עוד הן משפרות את מצבך לעומת מצבו של האויב. אין חולק, למשל, שישראל הייתה במצב ביטחוני טוב יותר לאחר מלחמת ששת הימים מאשר לפניה, אבל מצרים לא הוכרעה ופתחה מיד במלחמת ההתשה, ולא הושג שלום בין ישראל לבין מי משכנותיה.
גישה המבטלת לחלוטין הישגים חלקיים – למשל שלטון ישראלי בכ-60 אחוז משטח הרצועה – בהיעדרו של הישג מוחלט וסופי, מחזקת את הטענה השגויה שלפיה ישראל הייתה יכולה להשיג הסכם בעל ערך זהה, הכולל את שחרור החטופים, כבר במארס 2025. אלא שהסכם כזה, בתנאים שחמאס הציב באותם ימים, היה מחזיר את מחבלי הנוח'בה לגבולות בארי וניר עוז, מאפשר לארגון הטרור להכריז על ניצחון ולשקם באין מפריע את כוחו ברצועה. כיום, לעומת זאת, יש אזור חיץ משמעותי בין העוטף לבין שאריות עזה שבשליטת חמאס; צה"ל נמצא בשטחים שולטים כמו רכס ה-70, ומנתק את חמאס מנשק על ידי שליטה בציר פילדלפי (הברחות אמנם קיימות, אך קיים הבדל אדיר בכמות ובאיכות). שליטה בשטח מאפשרת גם הזדמנויות מודיעיניות שהשגתן קשה בהרבה מקווי העוטף, כפי שלמדנו לצערנו.
בהקשר זה, יש מי שמזלזלים גם בסיכולים הממוקדים. אכן, לכל אדם יש תחליף בהינתן ההכשרה המתאימה, אולם המחליפים של מנהיגי חמאס הם הרבה פחות מנוסים, בעלי ידע וקשרים ארגוניים, וממילא פחות אפקטיביים מקודמיהם.
חמאס אמנם שולט כיום על האוכלוסייה, אך הוא עני יותר, חלש יותר, ללא חלק גדול מאוד ממערכת המנהרות שלו שמושמדות בשטחים שבהם מחזיק צה"ל, בלי חלק ניכר מכלי הנשק והמערכים הצבאיים המאיימים שלו.
לפי דיווח עדכני ב"אל-שרק אל-אווסט", בחמאס מתוסכלים מכך שהמנהרות הפכו למלכודות מוות על ידי צה"ל שלמד לנצל אותן לתקיפותיו. מנגד, הוצאת אנשי הזרוע הצבאית אל מחוץ למנהרות חושפת אותם לרשתות המודיעין שהקימה ישראל ברצועה ואף סייעה לחיסולים איכותיים ובראשם של בכירי הזרוע, חדאד ועודה. די להיזכר בצבא הטרור והטבח המאורגן של לפני 7 באוקטובר ובאלפי הרקטות שאיימו באופן קבוע הן על העוטף והן על ירושלים ומרכז הארץ, כדי להבין את ההבדל בין המצב דאז למצב הנוכחי.
לבסוף, התעקשותה של ישראל שלא יהיה שיקום ללא פירוז שוללת מחמאס את המנגנון העיקרי שבאמצעותו התאושש בעבר בין סבבי לחימה, ובעיקר את חומרי הבנייה שנדרשים כדי לשקם את מערך המנהרות. גם המיליציות האנטי-חמאסיות לא הושמדו בידי חמאס, והן אמצעי טקטי יעיל, אחד מני רבים, לכרסם בהדרגה בכוחו של הארגון.
כך גם עם חיזבאללה. ארגון הטרור הלבנוני יכול עדיין לאיים על צפון הארץ, ורחפני ה-FPV הם צרה צרורה שישראל טרם למדה להתמודד איתה כראוי. אבל אם נזכור את חיזבאללה לפני 7 באוקטובר, ארגון הטרור האימתני שלא העזנו אפילו לפרק את שני האוהלים שבנה בשטחנו, ושהיה יכול לאיים על מרכז הארץ בירי יומי של אלפי רקטות, בהן כאלה שיכולות למוטט בניינים, נבין שהוא היום צל של עצמו; מסוכן, ללא ספק, וכזה שאסור לזלזל בו, אך עם עשרות אחוזים פחות של לוחמים זמינים, הרבה פחות מערכים ותשתיות, והנהגה פחות מנוסה והרבה פחות כריזמטית.
הסיפור עם איראן דומה: אין דין רפובליקה איסלאמית שיכולה לשגר לישראל בין עשרה ל-20 טילים ביום, לכזו שיכולה לשגר מאות ואלפי טילים. את אותו הדבר אפשר לומר על הפגיעה במתקני הגרעין, התעשייה הצבאית והתעשייה הפלסטית והפטרוכימית.
זה לא הכל או כלום
הישגים אסטרטגיים – במובן של מטרות גורפות או הסדרים מדיניים משני מציאות – הם תוצאה של הצטברות הישגים טקטיים. לא ניתן היה לדמיין את השלום עם מצרים, למשל, ללא ההישגים הצבאיים של ישראל במלחמות ששת הימים, ההתשה ויום כיפור. המו"מ הישיר עם ממשלת לבנון, חוסר הפופולריות הגובר של חיזבאללה בארץ הארזים, נטישת איראן את עזה והחלטת מועצת הביטחון של האו"ם על פירוק חמאס מנשקו – כל אלו הן סנוניות שעשויות לבשר, עם מאמץ נוסף וקצת מזל, על ההישגים האסטרטגיים שכולנו מייחלים להם – בעתיד הקרוב, הבינוני או הרחוק. הישגים אלו לא יגיעו בהכרח; ייתכן שיהיו עוד סבבי לחימה. אולם אם הם ייבנו, זה יהיה בהדרגה, ולא מתוך תפיסת "ניצחון מוחלט" או "הכל או לא כלום".
