משוואה עם נעלם
נתניהו משנן כבר חודש לשרי הקבינט פרפרזה על משפט של צ'רצ'יל: "יש רק דבר אחד גרוע יותר מלהילחם לצד בעלי ברית, והוא להילחם בלעדיהם". אדם שנכח בכמה מהפורומים שמע את זה, לדבריו, אולי עשרות פעמים. הבעיה שבעלי הברית לא מציעים לנו להילחם בלעדיהם, אלא אוסרים על ישראל להילחם גם לבדה. בעולמו של טראמפ, לצה"ל אסור להפציץ מהאוויר בביירות, אבל אין מגבלות על שימוש בחומרי נפץ בידי כוחות הקרקע בדרום לבנון. התוצאה היא תסכול מוצדק בעורף הישראלי, אבל הרבה מאוד עבודה סיזיפית בחזית.
גורם מדיני תיאר השבוע בהתלהבות "עזתיזציה" של לבנון: מתחת לרדאר מתבצע הרס שיטתי ונרחב של תשתיות טרור, וגם של הבתים שבהם הן מוטמעות, באופן שלא יאפשר ישיבת בני אדם לאורך זמן בקו המגע עם ישראל. לשיטת אותו גורם, זו לא שקיעה בבוץ הלבנוני, אלא ייבוש הביצה. אבל בעוד זירה יש "עזתיזציה" במובן הרע: מול איראן מתעצבת מציאות שמזכירה את יחסי ישראל־עזה בעשור הקודם. עידן הסבבים מול חמאס של לפני 7 באוקטובר מתנהל עכשיו גם עם טילים במשקל טוֹנה שמשוגרים ממרחק של 2,000 קילומטר. שוב הקלישאה של שקט ייענה בשקט.
אם ישראל חזרה ל־6 באוקטובר, דווקא איראן התקדמה משם: ברגע החולשה הקשה ביותר שלנו, האיראנים וחיזבאללה היססו ולא הצטרפו למתקפת חמאס. מבהיל לחשוב מה היה קורה אם הם היו נועזים יותר ביום ההוא. אבל נדמה שאיראן של אחרי שאגת הארי עוברת תהליך דומה לזה שעברה ישראל של 8 באוקטובר. דווקא אחרי שספגה מכה קשה מכל מה שידעה, היא נועזת, חותרת למגע, לא חוששת מחיכוך. אולי זו ההנהלה החדשה, אבל 60 יום אחרי ששני חילות האוויר הטובים בעולם הטילו עליה כל חימוש אפשרי, היא מעיזה ליזום מתקפה על ישראל. היא לא מורתעת. איראן היא לא אותה איראן, אבל לא במובן שנתניהו דיבר עליו בתחילת המערכה.
השגיאה לא הייתה לתקוף בדאחייה השבוע, אלא זה שלא תקפנו שם בשבועות הקודמים. זה תוקן השבוע חלקית. בירושלים מציינים בסיפוק שלפחות בזמן ירידת השורות האלה לדפוס, חיזבאללה לא העז שוב לתקוף בשטחנו מאז התקיפה בדאחייה. מצד שני, גם בטהרן יכולים בטעות לחשוב משהו דומה: מאז שאיראן תקפה בטילים, ישראל לא שבה ותקפה בדאחייה. המפתח להבנת המשוואות נמצא בידי חיזבאללה, שיכול להחליט לסובב שוב את הרולטה: אם ישגר טילים לשטחנו, ישראל תעמוד למבחן – האם תתקוף בחזרה בביירות, ואם נתקוף בביירות – נדע אם שוב נותקף מאיראן. התשובה הסבירה היא כן לשני התרחישים, וגם לתקיפת התגובה הישראלית בטהרן שתבוא אחריהם. השאלה מתי טראמפ יעצור את המחוג.
נתניהו. מחירים מופרזים | צילום: שלו שלום
(שלו שלום)
פרישה, חצי פרישה
תאריך הבחירות המסתמן, 20 באוקטובר, הוא ערב יום ההולדת של ראש הממשלה. תוצאות האמת יגיעו אחרי חצות, כשנתניהו יחגוג 77 שנים למניינם. גיל מבוגר הוא לא נימוק משכנע לפרישה מנקודת מבטו של טראמפ, שיחגוג החודש 80, אבל מתברר שהשמועה העקשנית, תוצרת הארץ, על האפשרות שנתניהו לא יתמודד הגיעה עד וושינגטון.
הבחירה של טראמפ לתת לה פומבי היא לא מהלך של תום לב. נשיא ארצות־הברית הוא גם פוליטיקאי מנוסה, ומבין את המשמעות של הפרחת ספקולציה כזאת בעיצומו של קמפיין. נתניהו הכחיש, באופן טבעי. גם אם הוא שוקל אקזיט כזה, אסור לו לחשוף אותו רגע לפני שכל הפרטים תפורים: חנינה, אולי גם ירושת הליכוד, ומה באשר לקלון, שלא יאפשר לו להפוך לנשיא המדינה בעוד שנתיים?
הערפל הזה, גם אם הוא תוצר ספקולטיבי של משאלות לב באופוזיציה ובקואליציה, משהה את ההחלטות של יתר השחקנים: ארדן יעשה טעות קשה אם יקים מפלגה חדשה רגע לפני שהמרוץ לראשות הליכוד נפתח. לאיזנקוט אין שום סיבה לחבור למגה־מפלגה עם בנט ולפיד, אם ממילא נתניהו יפנה את הזירה. באופוזיציה הזהירו עד עכשיו מהתערבות זרה בבחירות. עכשיו דוקא מפנטזים על הזמנה מטראמפ.
יש מי שרואה בתרחיש שהזכיר טראמפ את ההסבר למחירים המופרזים שנתניהו מוכן לשלם כדי לדחות את הבחירות בשלושה עד חמישה שבועות. בניגוד להיגיון הקמפיין, רגע לפני הקלפיות נתניהו נותן לחרדים את מה שמנע מהם כל הקדנציה רק כדי שהבחירות יהיו אחרי החגים במקום לפניהם: מכירת חיסול של חוק יסוד לימוד תורה, חוק המעונות, שיתוף פעולה פוליטי עם הערבים. הוא מבצר את הגוש אבל מצמק אותו. צעדים מאוד לא פופולריים תמורת רווח דל: הבחירות יידחו מספטמבר לאוקטובר. הוא זקוק לזמן כדי להביא הישג, השאלה אם כזה שיאפשר לו להגיע לקלפיות עם סיפור חדש, או להפך – מורשת שתאפשר לו לרדת מהבמה בכבוד.
לנתניהו יש לא רק שליטה מרשימה במועד הבחירות, אלא גם יכולת להשפיע על השאלה מי יתמודד מולו. באופן פרדוקסלי, דווקא כי בגוש השינוי המכנה המשותף הוא החלפת נתניהו, צעדי הקמפיין של ראש הממשלה יכולים להכריע שם את הדרבי. הקמפיין שלועג לאנגלית של איזנקוט הוא מתנה חשובה ליו"ר "ישר", שמחזקת אותו כאלטרנטיבה. לא במקרה איזנקוט החזיר מיד בהזמנה לעימות ראש בראש. בסביבת בנט אומרים: זו בחירה מודעת של הליכוד. להרים את איזנקוט עכשיו כיריב נוח, כדי לפגוע בו מאוחר יותר עם חומרים שיציגו אותו כשמאלן תבוסתן ונשמרים בינתיים במחסנית.
אנשי איזנקוט מתפלפלים פחות ורואים בזה הוכחה שהוא באמת מאיים על הליכוד. ואולי הסיפור הוא בכלל בקמפיינים שלהם: אצל בנט חושבים שהדרך להעביר את ה"סוויצ'רים" עוברת במסרים שלא יתקפו חזיתית את נתניהו; איזנקוט, בהנאה, מכה בו בכל הכוח.
הרב יוסף. נו־נו־נו | צילום: אלכס קולומויסקי
קרבות גלימה
ביום שבו הכנסת העבירה את חוק יסוד: לימוד תורה בקריאה טרומית, מי שיצאו לחסום כבישים הם לא המילואימניקים אלא החרדים. עולם הפוך. החוק הזה של הסיעות החרדיות מקודם עכשיו בניסיון לתת קונטרה לזרמים הקיצוניים שמחרימים את הבחירות לכנסת וסוחפים את ההמון. את מעצרי הצעירים החרדים, הפוליטיקאים החרדים לא הצליחו למנוע. רק הפלג הירושלמי וקיצוני העדה החרדית מצליחים להרתיע את המשטרה מביצוע מעצרים בריכוזים החרדיים. דרעי וגפני, למרות כל הדיבורים, לא עזבו לרגע את גוש נתניהו. אבל הציבור שלהם מאיים לעזוב אותם.
חוץ מהגיוס, לדרעי יש עוד משבר פנימי, חופף אבל אחר: האירוע הבולט היה לפני כשבועיים, בכנס "פרס הראשון לציון" של הרב יצחק יוסף. בתקשורת הוא מוגדר מנהיגה הרוחני של ש"ס, אבל בבירוקרטיה של המפלגה הוא עוד חבר מן המניין במועצת החכמים. דרעי לא הפך אותו לנשיא, אפילו לא ראשון בין שווים. אולי דווקא כי הוא פופולרי מכולם, יו"ר ש"ס מקפיד לבזר את הכוח.
דרעי קיבל התרעה מקצין הכנסת שצפויות מהומות באירוע, לכן הקדים להגיע לבית הרב, לשתות כוס תה ולהתנצל שלא יתייצב. הייתה גם חוות דעת משפטית שאסרה על נאומי פוליטיקאים בגלל המימון הציבורי של האירוע שחסכה לו את ההתלבטות. אבל אז, במקום למנוע את התקרית, עצם אזכורו של דרעי בידי המנחה גרר שריקות בוז מאולם מלא בצעירי הדור הבא של ש"ס. "רצוננו לראות את מלכנו בראשנו", נכתב על אחד השלטים שהודפסו מראש, עם תמונה של הרב יוסף. את זעקות הבוז של אולם שלם קשה יותר לביים.
ההיסטוריה חוזרת כאן בהפוכה: כשהרב עובדיה הרחיק את דרעי מהנהגת ש"ס, "התנזים" של דרעי פעל נגד המנהיג הרוחני. עכשיו, כשדרעי ממדר את בנו של הרב עובדיה, יש "תנזים" לרב יצחק יוסף. בין אם הבחירות יהיו בימי הסליחות ובין אם סמוך למועד האזכרה של הרב עובדיה, דרעי צריך את הרב יוסף והגלימה לצידו בעצרות. הרב יוסף פירסם מכתב נזיפה בפעילים. נו־נו־נו. הוא העיר להם על נימוסים והליכות, אבל לא על המהות.
אידיאולוגית, הרב יוסף הציג קו חריף נגד חוק הגיוס. יותר קשוח ממה שש"ס הסכימה לו. אבל הפער המעניין בינו לבין דרעי הוא פוליטי. בזמן שיו"ר ש"ס רואה בברית עם נתניהו את כלל הברזל שלו, הרב יוסף לא מסתיר שהוא היה מעדיף ברית אחרת, ולא מבין את ההיצמדות לימין. גם זה, אגב, מזכיר פערים ישנים בין הרב עובדיה לדרעי.
גנץ. הצהרת כוונות | צילום: אלכס קולומויסקי
(אלכס קולומויסקי)
ראשי פרקים
פוליטיקאים לא נוטים להודות בטעויות. לכן מעניין לדפדף בספר החדש של בני גנץ, "אנחנו". שילוב של חשבון נפש וסגירת חשבון. בפרקים הפוליטיים גנץ עוקץ את בנט, מתחשבן עם סער, מתפלמס עם לפיד. הוא כותב מילים קשות (אמנם בגנצית) על נתניהו, אבל מגן בלהט על שתי הפעמים שבהן הצטרף לממשלותיו: בקורונה לממשלת החילופין, ואחרי 7 באוקטובר לקבינט המלחמה, צעד שאותו הוא מגדיר: "ההחלטה הקלה בחיי".
הטעויות הפוליטיות, לשיטתו, הן דווקא הפעמים שבהן לא הלך עם נתניהו: ממשלת השינוי היתה בעיניו "טובה אבל לא מוצלחת"; הוא רומז שעזיבת הממשלה הנוכחית הייתה שגיאה, אבל טוען שלא פרש בגלל לחץ של איזנקוט. גנץ גם מתחרט על הקמפיין שהבטיח "ממשלת אחדות חילונית", אבל יש רק מהלך פוליטי אחד שאותו הוא מסמן כטעות דווקא כי לא עשה אותו - כשלא נכנס לממשלת נתניהו אחרי הבחירות האחרונות. גנץ מהרהר באפשרות שמהלך כזה, של שבירת החרם, היה מונע את הרפורמה המשפטית ואולי גם עוד מזוועות השנים האחרונות. ייתכן. אבל הוא מייסר את עצמו על משהו שספק אם היה בידיו. אחרי הניצחון הסוחף עם 64 מנדטים, נתניהו לא ממש התעניין בהרחבת הממשלה לגוש השני. הספינים בנושא היו רק לצורכי מו"מ, כדי להוריד את המחיר של סמוטריץ' ובן גביר.
זה כמובן לא רק חשבון נפש היסטורי אלא גם הצהרת כוונות לעתיד. השאלה היא אם גנץ, שמתעקש שוב על שבירת החרם, לא מתכונן למלחמה הקודמת במקום למלחמה הבאה. אם לנתניהו שוב תהיה יכולת להקים ממשלה בהרכב הקואליציוני הנוכחי, נראה שגם גדולי הרל"ביסטים ירצו שגנץ ייכנס על חשבון בן גביר כדי למתן אותה, אבל התרחיש הסביר לפי הסקרים הוא שלאף צד אין ממשלה לבדו. בדומה לממשלת הקורונה - לנתניהו אין 61, לצד השני יש רק עם הערבים. ואפשר להתגלגל לעוד בחירות. בתווך הזה, לא ברור כיצד גנץ ינווט, מלבד הבטחה עמומה "לכפות ממשלת אחדות". איך? האם, למשל, באמצעות האיום שאם האופוזיציה לא תבוא, הוא ישלים לבדו לנתניהו?
זה תלוי כמובן גם בשותפים שאיתם הוא מנהל כעת מו"מ. ציניקנים יגידו ששמונה יחידות מימון המפלגות הן אלה שמשאירות אותו רלוונטי. גנץ משוכנע שהם מדברים איתו בגלל המותג של ממשלת אחדות: הפרטנרים שלו, על הנייר, רוצים ממשלת אחדות רחבה, בלי ערבים ובלי חרדים, ורק אחר כך אם אפשר גם בלי נתניהו: יועז הנדל שבינתיים מחכה לטרופר, דדי שמחי שמעוניין במתווה של "הנהגה משותפת" עם גנץ, משה כחלון שעשוי, כמו שמחי עצמו, להתגלגל לליכוד, ועליזה בלוך, שם נשי נדיר יחסית בים הגברים שמבקשים להיות המרכז הישראלי החדש. כולם מחפשים גם אופציות אחרות אבל גנץ, שמודה ששקל לפרוש אחרי ממשלת החילופין, משוכנע שגם הפעם הם יתנקזו אליו בסגירת הרשימות. שם חדש לכל קומבינציה כזאת כבר מופיע על כריכת הספר החדש: "אנחנו".
