כמה כעס ותסכול יכולה לייצר תמונה אחת של איש מחייך על דשא ירוק? מי שלא יזכו שילדיהם יסיימו תואר או יטוסו לחו"ל כי יקיריהם נרצחו ב-7 באוקטובר לא יכולים לשאת את תמונתו של אהרון חליוה, ראש אמ"ן לשעבר, כאזרח. לראות את החיוך, את השיער המבריק, את האש שאחרי – שאחרי השחרור, שאחרי האסון. זה בלתי נסבל. התגובות הזועמות לא איחרו לבוא.
חליוה הגיע לטקס סיום התואר השני של בתו באוניברסיטה היוקרתית. במבט ראשון קשה לקלוט: זה חליוה שם משמאל? זה באמת הוא? לא יתכן. העמידה הנינוחה, הלבוש האופנתי, הזיפים, השיער השופע. בן אדם. סתם אזרח מהשורה ברגע מאושר. היכן המבט הקודר והשיער הקצוץ. היכן כובד עולה של האשמה?
צילום: מעמוד האינסטגרם של שירה מרגלית
יאמרו הסנגורים שמותר לאדם לחיות את חייו, גם אם כשל. אבל חליוה לבדו הוא לא הסיפור, הוא רק יצוג שלו. הצורך לראות את האחראים למחדל בסבלם הוא אנושי להפליא. הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי ורעייתו שרון לקחו על עצמם את המשימה האיומה הזו. לשאת את עול האחריות כפשוטו, על גופם. עוברים מבית לבית, מאזכרה להלוויה, מיישירים מבט. היא עם צמידי ההרוגים על ידיה כשלשלאות, הוא אפור וגרום כאיש שכבה עולמו. הם כמעט לבד בזה. הם הנדירים.
העולם כמנהגו נוהג. ההנהגה כמנהגה. זחוחה, דשנה, חסרת דאגות. וחליוה? הוא אומנם לקח אחריות במילים, בנאום ההתפטרות שלו, אבל טקס הפרידה היה גרנדיוזי ולא מותאם. וכעת התמונה שלו הפכה לדימוי למצב הנורא אליו נקלענו: עולם בו למעשים אין השלכות. אין צל. עולם בו טבח לא מותיר צלקת.
