מקסיקו סיטי היא עיר שלא תמיד קל לפענח. מצד אחד, מטרופולין מודרני, ליברלי, כזה שמתגאה בפתיחות שלו וביחס הידידותי לקהילת הלהט"ב. מצד שני, עיר שבה עדיין אפשר להיתקל במראות שכאילו נלקחו מעולם אחר.
אמש הגענו לסלון טנאמפה, מוסד מקסיקני בן 101 שנה, עם נגני מריאצ'י, מרגריטות מצוינות ומנות מפוארות שהזכירו למה המטבח המקומי נחשב לאחד הגדולים בעולם.
אבל דווקא לא האוכל הוא שנשאר איתנו בדרך חזרה למלון. בשירותים ישב אדם מבוגר מאוד, כזה שיכול היה להיות אבא שלי, וחילק ממחטות נייר ליוצאים. מראה שצובט מעט בלב בשנת 2026. שאלתי את אחד מעובדי המסעדה איך דבר כזה עדיין קורה במקסיקו של ימינו.
הוא לא נראה מופתע מהשאלה. "במקסיקו אין עבודה שלא מכבדת את בעליה", השיב. "האיש הזה היה יכול לבחור לקבץ נדבות. הוא בחר לעבוד כאן ולהתפרנס". באותו רגע הבנתי שאולי אני מסתכל על הסיפור בעיניים ישראליות מדי. במקסיקו, לפחות לפי המלצר, מסתכלים אחרת.
לא ברחמים, אלא בכבוד. לא על אדם מסכן, אלא על אדם שקם בבוקר וממשיך להתפרנס בכוחות עצמו. בין המרגריטה למריאצ'י, דווקא בשירותים של מסעדה מתחילת האלף הקודם, קיבלתי שיעור קטן על מקסיקו. לא מהממשלה, לא מהאצטקה ולא משאקירה. ממלצר אלמוני שאמר משפט פשוט, אבל כזה שנשאר איתך הרבה אחרי שהטאקו האחרון נעלם מהצלחת.
"מארץ הקודש"
כבר עכשיו אפשר לקבוע שבניגוד לחוויה המפוקפקת בקטאר 2022, מקסיקו מאירה את פניה לאורחים מישראל. נכון, פה ושם אפשר להיתקל בכתובות פרו-פלסטיניות או בטקסטים אנטי-ישראליים, אבל במפגשים היומיומיים המציאות נראית אחרת לגמרי.
בכל מקום שבו שמעו שהגענו מישראל, קיבלנו חיוכים, טפיחות על השכם, לעיתים קצת פחות עדינות, וגם לא מעט חיבוקים. נהגי מוניות, מלצרים, בעלי חנויות ואוהדים מקומיים התעניינו שוב ושוב מאיפה באנו, וכששמעו את התשובה הגיבו תמיד בחום ובהזמנה לשוב.
פרנצ'סקו, ברמן באחת המסעדות בעיר, התרגש יותר מאיתנו. "עשיתם את כל הדרך מארץ הקודש למקסיקו שלי", הוא אמר בגאווה, כאילו מדובר בביקור משפחתי ולא בשני עיתונאים שהגיעו לסקר מונדיאל. זה היה תמים ומאוד יפה.
