בפני "כאן 11" עומדת משימה לא פשוטה בכלל: לשדר את המונדיאל הגדול בכל הזמנים מבחינת מספר הנבחרות, טורניר עצום, מנופח ומסקרן, שחלק גדול ממנו ישוחק בשעות לא נוחות בעליל. זה מסוג האירועים שבהם כל תקלה קטנה יכולה להפוך מיד לקלאסיקה, להיכנס לפנתיאון הטעויות של שידורי הטלוויזיה בישראל ולהישלף מחדש בכל מונדיאל עד קץ הדורות. מלחיץ כמעט כמו לשחק בגמר.
דווקא בגלל זה, ערב הפתיחה היה מבחן חשוב. לא רק מבחן טכני, אלא גם מבחן טלוויזיוני: האם התאגיד יצליח לשדר חגיגה בלי להפוך אותה לחגיגת יח"צנות עצמית? האם האולפן יצליח לדבר על כדורגל, ולא על מי מהפרשנים פגש פעם את רונאלדו במעלית? ובכן, לפחות בהתחלה, "כאן" הצליח להימנע, יחסית כמובן, מסיקור בנוסח "המנוח ואני". אותו ז'אנר שבו הפרשנים מדברים בעיקר על עצמם, והמשחק הוא רק תירוץ יפה לשחזר אנקדוטות מהקריירה.
עברו בערך 17 דקות בלי שאף אחד דיבר על עצמו, ואז הופיע על המסך איתי שכטר. וזה חבל, כי שכטר באמת יכול להיות פרשן מצוין. יש לו חוש הומור, הוא יודע להיות קליל, והוא מכיר את הכדורגל מבפנים. אבל בערוץ הספורט, וגם "כאן" ברגעים מסוימים, מאפשרים לו יותר מדי פעמים להפוך את השידור למופע אישי.
במשדר הפתיחה של המונדיאל הוא סימן לעצמו מטרה: להשיג חתימה מרונאלדו הברזילאי, והרגיש צורך לשתף בכך את הצופים. טל ברמן נאלץ לשתף פעולה עם הבדיחה. הלוואי ששכטר שישיג את החתימה, הסלפי, החיבוק וכל מה שצריך. הרי בשביל זה חיכינו כמעט ארבע שנים. לא בשביל מסי, הארי קיין או ברזיל. בשביל המסע של איתי שכטר אל הכוכבים שהוא אוהב. ועדיין, צריך לומר: כששכטר הסכים לדבר על אמבפה, זה כבר נראה הרבה יותר טוב. שימשיך משם. בשביל בדיחות יש את "מה שתגידו". האמת, הפעם זה גם היה מצחיק.
מעבר לזה, המשדר התחיל ברגל ימין. היתרון העצום של "כאן", כזה שכולנו צריכים להודות עליו, הוא ההנגשה בחינם. הכדורגל הפך מזמן לעסק יקר, סגור ופחות עממי, ופתאום דווקא בחודש הכי חשוב שלו אפשר לראות משחקים בחינם, אפילו בסמארטפון. זה לא מובן מאליו, וזה כמעט מרגש. למעשה זאת תזכורת לכך שהאוהדים הפכו לפראיירים, כמות הכסף שסוחטים מהם כבר מזמן לא הגיונית.
ובשורה התחתונה, מגיעות מחמאות לתאגיד: על פתיחה חגיגית יחסית לאורך כל הימים האחרונים. על שידור נגיש, על אולפן שנראה מושקע, ועל התחושה שיש פה ניסיון אמיתי לתת לצופים חוויית מונדיאל רחבה, נעימה וראויה. עכשיו רק צריך להחזיק ככה יותר מחודש. רק צריך לזכור דבר אחד: קודם הכדורגל, ורק אז – "אני".
