פעם היחידה שעמנואל קאנט איחר להליכת אחר הצהריים המפורסמת שלו התרחשה כשהיה שקוע בקריאת הספר 'אמיל או על החינוך' של ז'אן-ז'אק רוסו. יש באנקדוטה הזאת משהו כל כך מקסים שאפשר להבין למה המציאו אותה, אם במקרה לא קרתה. היא מתארת את המתח בין דייקנות התבונה לבין השאיפה לחופש שהיא גם הפער בין חיי הפילוסוף הגרמני הדייקן, הפדנטי עד כדי קפיצות, לבין הרוח הפרועה של ההוגה השוויצרי-צרפתי שמתאר את התרבות האנושית כמערכת דכאנית ששמה אותנו באזיקים. באותה הפעם הרוח, או התשוקה לרוח, ניצחה. אולם קאנט לא התכוון לתת לזה לבלבל אותו.
קאנט הושפע מאוד מרוסו, אבל בניגוד אליו לא סבר שיש לאפשר לילדים לגלות את עולמם בעצמם ולהרחיקם עד גיל מבוגר מחינוך פורמלי ומהשפעות החברה. בספרו 'על החינוך' מציג קאנט את תפיסתו, והיא תפיסת הנאורות הקלאסית: ילדים יש לחנך להיות בני אדם בוגרים וחופשיים, אזרחים טובים ואחראיים. המילה "חופשיים" כאן אין כוונתה לפראיים או לקרובים לטבעם, כפי שרוסו היה קובע, אלא מסוגלים לרפלקסיה, לבחינה עצמית וללימוד, לעמידה על עקרונות ולהכרעות ערכיות. זהו האדם הנאור שביקשה תנועת הנאורות ליצור, וזה האדם שקאנט הפציר בקוראיו להיות כשקרא "העזו לדעת!"
תלמידי כיתה א', בבית ספר ויתקין בתל־אביב, 1973 | צילום: הארכיון לחינוך, אוניברסיטת תל־אביב
וזו הסיבה שהמקצועות הבסיסיים של מדעי הרוח והחברה נקראים Liberal Arts. לא מכיוון שהם ליברליים, אלא מכיוון שהם משחררים: הם הופכים את האדם למודע לעצמו ולעצמאי. אלה תחומי לימוד שנחשבו ראויים לאדם חופשי, משום שהם מכשירים אותו לחשוב, לדבר, לשפוט ולפעול כאדם שאינו רק בעל מלאכה או נתין. בניגוד לרוסו, קאנט סבר שאת הפרא האציל יש להפוך לבן תרבות, וזאת עושים באמצעות חינוך ומשמעת: "המשמעת מונעת מהאדם לסטות – בשל דחפיו החייתיים – מייעודו, מאנושיותו... רק באמצעות החינוך יכול האדם להיעשות אדם". כדאי לשים לב שעבור קאנט האנושיות עצמה היא דבר מה שיש לטפח, לא דבר מה מובן מאליו. מי שזונח את חינוך ילדיו מרחיק אותם מהאנושיות.
גישתו של רוסו – האדרת הטבעי, הפשוט, הלא-מתורבת – היא למעשה הגישה החדשנית מבין השניים. תפיסת החינוך של קאנט אינה אלא שלב נוסף במסורת המערבית הארוכה, שבה על מנת לממש את עצמנו אנחנו זקוקים ללמידה, התבוננות פנימית ומשמעת עצמית. ביוון וברומא האזרח הראוי היה זה המלומד בלוגיקה, פוליטיקה ורטוריקה. אצל היהודים היה על המתבגר להיכנס לעול מצוות וללמוד את כתבי הקודש. גם החינוך הנוצרי עמד על החשיבות שבהכרת ספרי מופת, קודש וחול.
קאנט מדבר על הבאת האדם, על ידי חינוכו, להגשמת "אידיאת האנושיות", על אחריותו של כל פרט כלפי עצמו בשמירה על "כבוד האדם" שבו על ידי לימוד, משמעת ושימוש בתבונה – והנה לנו חילונו של רעיון צלם אלוהים שבאדם. קאנט מחליף את מקור האמת והחוק – במקום אלוהים, התבונה – אולם הוא ממשיך נאמן של החינוך המערבי ששם את האדם במרכז ואת התפתחותו המלאה, על ידי שקידה, השכלה ותירבות כמטרה.
כשרוסו מקדש את הטבעי הוא מציע דרך שונה: אין צורך ללמוד כדי להיות אדם, ומשמעת היא הפרעה לספונטניות הברוכה שלנו. התרבות היא כלא, ויש לספק אותה רק במינימום הבלתי-נמנע. תפיסתו הרומנטית של רוסו עברה מאז המאה ה-18 כמסורת אנטי-ממסדית שליוותה את החינוך המערבי, פותחה והודגשה על ידי הוגים כלב טולסטוי, אלכסנדר ס. ניל, פאולו פריירה ואיוון איליץ', והפכה למקובלת יותר ויותר. לפני 30 שנה בתואר ראשון עוד שמעתי שכל חינוך הוא "אלימות".
מנגד עלו כוחות השוק, שדרשו מבתי הספר לספק לא בני אדם רפלקטיביים ולא אזרחים, אלא מומחים וצרכנים. בתנועת מלקחיים מוזרה, שתי מגמות מנוגדות לכאורה פעלו יחד: מן הצד האחד, חשד רומנטי, אנטי-סמכותני, כלפי עצם הרעיון של עיצוב האדם; מן הצד האחר הכלכלה המודרנית, שדרשה מבתי הספר להפסיק לדבר על האדם ולהתחיל לספק מיומנויות. החינוך במערב דולל, רוקן מתוכנו ההומניסטי, ובמערכת כולה קשה יותר ויותר למצוא שפה שמסוגלת לומר כי תפקידו של בית הספר הוא לעזור לילדים להפוך לבני אדם חופשיים ולאזרחים בעלי ערכים, ולא רק "לספק כלים" למציאת פרנסה או ציונים מספקים לחוגים הנכונים באוניברסיטה.
במילים אחרות, החינוך הממלכתי איבד את האתוס הליברלי-דמוקרטי שלו, ושקע בטכנאות. מי שעדיין מציג חזון חינוכי ברור הוא החינוך הדתי, שיודע בדיוק איזה סוג של בני אדם הוא רוצה ליצור. יתרונו של החינוך הדתי אינו באיכות החזון שלו, אלא בעצם העובדה שיש לו חזון: הוא יודע לומר איזה אדם הוא מבקש לעצב, בעוד החינוך הממלכתי חושש מעצם הפועל "לעצב", ומסתפק בניהול, מדידה והכנה לשוק העבודה. כפי שהראה לאחרונה רמי הוד בספרו 'שעת אפס', החינוך הדתי ניצל את הריק בחינוך הממלכתי ונכנס למלא את המקום.
כשישראלים מקוננים על כך ש"מערכת החינוך בקריסה" הכוונה היא בדרך כלל לחוסר במורים ובדרדור ההישגים של תלמידי ישראל במדדים הבינלאומיים, אולם זו קריסה שמתרחשת כולה על חורבות הקריסה האמיתית: הוויתור על תפקידו ההומניסטי של החינוך, שהוא להעמיד בני אדם שלמים וחופשיים.
החינוך הממלכתי מפחד כיום לעצב את תלמידיו, מפני שעיצוב נשמע סמכותני ו"אלים". אבל ויתור על חינוך מעצב אינו יוצר ילד חופשי, אלא בסך הכל מוסר את הילד למחנכים אחרים, שלרוב כלל אינם מצהירים על עצמם כמחנכים: השוק, האלגוריתם, הסלבס ותעשיית הבידור. כאשר בית הספר מפחד לומר מהו אדם ראוי, הוא לא "מאפשר לילד לעצב את עצמו" אלא מפקיר אותו לעיצוב בידי מי שאין להם שום מחויבות לאנושיותו.
תורתו החינוכית של קאנט אינה מתוחכמת. היא חשובה רק משום שהיא מזכירה לנו שחינוך הומניסטי אמיתי מתחיל מלקיחת אחריות על ידי המחנך ונגמר בצמיחתו של הילד לכדי אדם שיודע לקחת אחריות. •
