הכרזת נשיא ארה"ב על הסכם עם איראן היא אירוע דרמטי מבחינה מדינית, ביטחונית, כלכלית ופוליטית, אך היא גם בעלת היבטים מרתקים מהזווית הפסיכולוגית. כך, למשל, ההתנגשות החזיתית והעוצמתית בין המציאות לבין מעמדו המיתי של ראש הממשלה, הופכת את התגובות להסכם (בעיקר בערוץ 14 אך גם באזורים אחרים על המסך) למקרה בוחן מרתק בתחום ההתמודדות עם אֶבֶל, תוך התעלמות מאחד המחוללים שלו. כרגיל, ניתן לנתח את האירוע בהתאם למודל חמשת השלבים המפורסם (קובלר-רוס).
הכחשה: שלב זה מתאפיין בתפיסה לפיה האובדן כלל לא התרחש ולכן אין צורך אפילו לתהות האם ניתן היה למנוע אותו. טיעונים לדוגמה: "טראמפ ונתניהו מתואמים מלא-מלא, אי אפשר להכניס ביניהם אפילו סיכה וגם לא חומר סיכה". "טראמפ רק רוצה לחגוג יום הולדת בשקט ולהעביר את המונדיאל בשלום". "המטוסים עדיין חוסמים את נתב"ג". "תוך 60 יום מפציצים שוב". צורת הכחשה אחרת מכונה בספרות המקצועית "מסכת אב"ח", על שם אבישי בן חיים: לא רק שלא קרה כלום, הכל כל כך מדהים שאפשר להשתגע (וכשצופים בבן חיים נכנס לטראנס של שבח, הלל וחנופה עד אובדן חושים, אי-שפיות היא בהחלט אופציה).
איפה הקרדיט לנתניהו? ערוץ 14
כעס: כאן כבר מתחילים להודות שהדברים התגלגלו אחרת מהמצופה, אך ללא היכולת/הרצון/היושרה הבסיסית להעלות אפילו כאופציה שנתניהו שגה. סינדרום זה מכונה "סולם יעקב", על שם האופן שבו יעקב ברדוגו מטפס מעלה-מעלה בסולם האשמים, מג'ארד קושנר וסטיבן וויטקוף דרך המשיח דונלד בן פרד ועד לקצה השמיים והכוכבים: אולי משם זה לא נראה כאילו נתניהו התרסק על האף ולקח את הפרצוף של ישראל יחד איתו.
מיקוח: כביכול מקום סביר יחסית להיתקע בו, בשל הפסאדה קרת הרוח בנוסח "צריך לראות את סעיפי ההסכם", "המבחן יהיה ביישום בשטח", "אנחנו עדיין בעזה, לבנון, כתר החרמון ודרך איילון", "זה לא יותר גרוע מההסכם של אובמה" וכד'. כמובן שאם ראש הממשלה לא היה בנימין נתניהו, כל הנימוקים הללו היו מתאדים יותר מהר מהזמן שלקח לקואליציה להעניק לח"כ טלי גוטליב חסינות: הרי גם בשלב המיקוח יש דברים – ובעיקר אנשים – שלא נתונים למשא ומתן.
דיכאון: המרחב שבו החסידים שבעצמם זקוקים פתאום לחסד – האם ינון מגל מכיר את השיר היפהפה "גוון חיוור יותר של לבן"? – מוצאים אותו אצל כמה מעמיתיהם, אלה שמזדקפים אוטומטית לכבוד כל הפצצה ואז נטענים כמו סוללה של סמארטפון מעצם המחשבה שתפקידם להזכיר ש"הכישלון של נתניהו הוא ההפסד של כולנו". אכן, לא יזיק להם לתהות במה הם שונים מערוץ 14 כשהסיפור מתחיל, לא כשהוא עומד להסתיים.
קבלה: שמעתם מה אהוד ברק אמר?!
בקטנה
על פניו, סדר הגודל חסר התקדים של המונדיאל עשוי להסביר את היקף המשלחת של תאגיד השידור הציבורי, אבל לאחר הימים הראשונים אפשר להרים בחזרה את הגבות ולשאול אם באמת היו חייבים להטיס כזאת כל כך הרבה אנשים בשביל להעלות סרטונים מביכים ולרדוף אחרי סלפי. עם כל הכבוד, זה שאיתי שכטר מתנהג כמו ילד 13 לא אומר שמגיע לו טיול בר מצווה על חשבון הציבור.
